הסיוט

הארי לא הגיע לאף שיעור היום. הוא כבר כמה ימים לא ישן טוב ורק הלילה הצליח לישון (או בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה).

הוא התחיל לשכוח את עצמו. את כל מה שאפיין אותו. או לפחות את כל מה שחושבים עליו.

הוא התחיל להסתכל על התהום העמוקה, והוא לא הבין מה הוא רואה שם. הוא רק ידע שהיא מסתכלת עליו בחזרה.

הוא כבר לא חי. או איך שכולם חושבים שהוא אמור לחיות. להיות עסוק בהצלת העולם. להיות טוב בלי להתאמץ בקווידיץ'. לאהוב בנות. להיות המישהו המושלם הזה. לרצות את כולם.

נמאס לו מהחיים האלה.. מהכול.

"הארי.." הקול לא עניין אותו בכלל, הוא חי במציאות משלו. "הארי!! אתה שומע אותי בכלל??" הוא עדיין לא התייחס, לא היה לו אכפת של מי הקול הזה. "הארי!!!!!!" באי רצון חזר הארי לסיוט שלו, למציאות..

מולו עמד רון, שנראה מרוגז מסיבה כלשהי שהארי לא הבין מהי. הוא בהה בו בשאלה. "הארי מה קורה איתך?" רון שאל בדאגה ובמעט עצב. "מה קרה? למה אתה ככה?" הארי התאמץ להבין למה הוא מתכוון, לא קרה לו כלום, כולם כבר אמורים להבין את זה. אך הם המשיכו לשאול אותו, שוב ושוב. הוא החזיר להם את אותה התשובה. "אני בסדר, אני פשוט קצת עייף.. זה הכול.." רון כמעט נאנח מהקלה. הארי לא הבין למה. זה כרגיל.

"הארי, פספסת את ארוחת הצהריים!" קרא רון בבעתה (כנראה דמיין שזה קורה לו). "אה.. וחוץ מזה הרמיוני דואגת לך מאוד." הפטיר בקלות דעת. הארי נכנס לערנות. הוא ידע שהרמיוני קולטת שמשהו לא בסדר. וזה מה שחסר לו. מישהו דואג, רק שרואה מעבר למה שכל השאר רואים. אז הוא ישר נכנס למצב השמחה המתוכנתת שלו. "פספסתי ארוחת צהריים?!" העמיד פנים הארי שאכפת לו, שזה לא סתם משהו מגעיל שנכנס לגוף שלו. שהוא לא אוהב את זה. "וגם את ארוחת הבוקר!" הוסיף רון בחשיבות. הארי העמיד פני מאוכזב, הוא ידע שאם לא יציע ללכת למטבח אז רון יחשוד, או.. גרוע יותר, הרמיוני תחשוד. "טוב, רוצה ללכת איתי למטבח? אני גווע.." רון (כמובן) קפץ על התירוץ לאכול ורץ למטה. "אני והרמיוני נחכה לך בסלון! תמהר!"

הארי התחיל את טקס הבוקר המאוחר שלו. הוא (ניסה!) להסתרק, צחצח שיניים, החליף בגדים וסידר את המיטה. הוא לא רצה שאיזה גמדון בית יסדר לו את המיטה. לא שזה שינה משהו.. הם תמיד סידרו לו את המיטה במילא, טוב.. זה היה דובי. לפעמים הארי העריך אותו ולפעמים שנא אותו. הוא ידע שפעם הוא בהחלט שנא אותו. עכשיו רגשותיו נהיו מעורבים, בקשר להכול.

בניסיון להסוות את עצמו היה מורח לעצמו חיוך מזויף ושמח על הפרצוף, כדי שאף אחד לא יראה. אותו, ואת הסיוט שלו.. המציאות שלו.. הכול. הוא ירד בריצה שמחה למטה. כי ידע שהרמיוני תחשוד אם לא. הוא קרא אל זוג הנערים שישבו על הספה הקבועה של שלושתם "היי! הולכים לאכול?" הרמיוני (כצפוי) בחנה אותו, לראות אם הוא בסדר, מה מפריע לו. בלי להבין שהיא בחיים לא תוכל להבין את זה. את חוסר הרגשות, את הסיוט, החוסר אכפתיות. הצורך להעמיד פנים. לא, היא תבין דבר.. כך לפחות ניסה לשכנע את עצמו.

"הארי!" קפצה עליו וחיבקה אותו בחוזקה. הוא ידע שהוא צריך להחזיר לה חיבוק.. כי זה נורמלי, לחבק חברה טובה מאוד שלך. לכן הוא עשה זאת. הוא החזיר חיבוק. "מה קורה מיוני?" שאל ברוגע, עם החיוך המזויף. "מה קורה לי?! אתה רציני?! דאגתי לך כל כך!! לא הופעת כל היום! אתה יודע שאסור להבריז משיעורים! אתה תצטרך להשלים את כל החומר ו-" הארי הפסיק לעקוב אחרי שטף הדיבורים והנזיפות הרצחני שהופנה כלפיו. במקום זה ניסה להרגיע אותה "את יודעת שבזמן האחרון קשה לי לישון, אז היום נרדמתי וישנתי כל היום. ומקסימום אני אשלים את החומר ממך. את הרי יודעת אותו יותר טוב מהמורים, לא?" לאחר שהיא השתתקה והבינה שאין לה מה לעשות ושהוא נראה בסדר התרצתה ונתנה את מילת האישור שלה להליכה למטבח. (רון כבר התאפק לא לרוץ למטבח.. אז אותו הם לא שאלו).

בזמן שהלכו, הרמיוני דיברה אל שני הבנים. כמובן שאף אחד מהם לא הקשיב, אחד בגלל מחשבות על האוכל שמצפה להם, והשני? היה שקוע בחלום שלו. מנסה לברוח מהסיוט.. מהמציאות.. "שניכם ממש רעבים, הא? רון, אכלת בצהריים מלא! אתה לא אמור גווע ברעב! ואתה הארי, זה מובן מאליו, אבל תקשיבו לי-" נראה שהשניים וויתרו על להקשיב. אך היא המשיכה בכל זאת. היה לה יותר חשוב לדבר מאשר שיקשיבו לה.

הם כמעט הגיעו. חשב הארי. לדחוס לעצמו אוכל. להעמיד פנים שהוא שבע. להתאמץ לא להקיא כלום. לא להראות שרע לו עם אוכל בבטן. להמשיך לצחוק. להמשיך לחייך חיוך שמח. להמשיך להיות בתוך הסיוט, בתוך המציאות. "הנה, הגענו-" הנערה לא הצליחה לסיים את המשפט כי רון כבר רץ אל תוך המטבח הקסום. מלא הכשפים שנראו מפתים, עד זמן מסוים. ואז הם הפסיקו. הם נראו כמו נטל שעליו לסבול. הרמיוני בחנה אותו, אסור לו להראות סבל, אסור לו להראות חוסר רצון לעשות כלום. אז הוא נכנס. ואחריו הרמיוני הבוחנת. מחכה לטעות, כדי שתוכל להוכיח שמשהו עובר עליו. אך הוא לא ייתן לה, הוא לא ייתן לאף אחד להיכנס.

החדר מלא גמדוני הבית היה מלא באוכל שרון ביקש. כמובן שתכנן לאכול אותו לבד אבל כשראה את הארי ואת הרמיוני נכנסים. הוסיף עוד שני כיסאות, שתי צלחות וסכו"ם לכל אחד מהם והתיישב חזרה לסיים את מלאכת האכילה הבלתי נגמרת שיש לבן הנוער הג'ינג'י המסוים הזה. הארי התחיל לאכול. הוא לא היה צריך בדיקה כדי לדעת שהרמיוני מסתכלת עליו בדקדוק. כאילו הוא חידה מתוחכמת שצריך לפענח. הוא היה צריך להשלים שתי ארוחות שהוא לא אכל כדי להשביע את דאגתה של הרמיוני. אז הוא אכל ארוחה וחצי. בזמן שהרמיוני אכלה טוסט גבינה ונקניק וכשרון אכל הר של תפוחי אדמה, הרבה עוף וגזר. וכך כולם סיימו את הארוחה הלא מתוכננת.

הארי ידע מה הרמיוני רוצה לשמוע, היא רוצה לשמוע שהוא רוצה לבלות איתם עוד, שהוא רוצה שילכו לטייל או לבקר את האגריד. רק לא לחזור לחדר, רק שהוא לא יחזור לחלום. בעוד החיוך המזויף על פניו הציע "אולי נלך למדשאות?" הרמיוני כמעט נאנחה מהקלה בקול. ולרון לא נראה שזה משנה. לכן שניהם הנהנו בהסכמה והם הלכו לדרכם. הוא לא יכול לחזור לחלום, כי הוא בסיוט עכשיו. בדרכם הארוכה למדשאות התייצב מולם דראקו מאלפוי ושני הקופים שלו, קראב וגויל.

 הארי ידע מה הוא רוצה ממנו, וידע שהוא לא יאמר את זה מול כולם. היו לא כמה דרכים לא נעימות במיוחד לרמוז לו מה הוא רוצה. בהתחלה הוא היה כותב לו פתקים מיניים, שכתוב בהם שהוא רוצה לפגוש אותו לבדו ואז תיאורים לא נעימים של מה שהוא יעשה לו שם. אחרי שהתעלם מהפתקים. התחיל מאלפוי לנסות את תשומת ליבו בעזרת מגע. בהתחלה אלו היו ליטופים וצביטות בזרועות, וככל שהזמן חלף והארי סבל בשקט ולא אמר כלום לאף אחד. לאט לאט מאלפוי התחיל להיות יותר נועז. הרבה יותר נועז. הוא היה נוגע בו במקומות שנחשב לא מקובל לגעת שם. הוא היה שולח לו תיאורים של מה שהוא יעשה לו אם לא יבוא. היה מנסה לתחמן את הארי כדי שיהיו לבד, ויוכל לממש כל הבטחה, כל פתק, כל איום. ובסוף הוא מצא הזדמנות.

~פלאשבק~                                                                                       

זה היה לילה חם. לכן הארי, שהיה אז תמים ולא הבין בסיוט. יצא החוצה לטיול במדשאות. הוא לא ידע אז שמישהו יכול לעשות לו משהו. הוא לא דמיין שמישהו יכאיב לו בשביל הנאה מינית. שמישהו אוהב את זה. הוא עדיין לא הבין חלק מהדברים האלה. הוא טייל להנאתו הקצרה בחוץ, מתקרר מהרוח. ואז מאלפוי הגיע. הדבר הראשון שהארי הרגיש היה השיתוק. את זה שהוא לא יכול לעשות כלום. ואז את העילפון. לאחר מכן, אחרי כמות זמן לא ידועה הארי התעורר. הוא נבהל לגמרי. כולו היה סמור מחשש, חשש ממה שיקרה לו. פחד מהיותו קשור באזיקים למיטה. ואז הוא שמע את הלחשוש הזה. שהוא בחיים לא ישכח. את מאלפוי, את הלחשוש המקפיא שלו. את כל ההבטחות והאיומים שהוא קיים. את זה שהוא נתן לו לצרוח. את זה שהוא צחק כל פעם שהוא בכה. ואחרי זה, כל מה שאמר, "ידעתי שאתה בתול פוטר. ידעתי שיהיה כל כך כיף לדפוק אותך עוד פעם ועוד פעם. ושיהיה ברור, אם תבריז לי עוד פעם אחת, אם תסרב לי או תתעלם ממני, אני אדאג שזה יהיה הרבה יותר כואב. ואחרי צחוק רועם. הפנה כלפיו את השרביט ועילף אותו. כשהתעורר, הארי חשב שזה היה סתם סיוט, אבל אז גילה פתק שהושאר בכיס מכנסיו שהופיע בו סמיילי קורץ ואת חתימתו של מאלפוי, החתימה שהשתמש בכל הפתקים שכתב לו. ואז הארי הבין, המציאות היא סיוט, סיוט שלא נגמר. ומאז הוא נלכד ברשתו של מאלפוי. ברשת שאין סיכוי שיוכל לקרוע.

~סיום הפלאשבק~

  מאלפוי דחף את הארי ותוך כדי כך צבט אותו בזרוע ושם בכיס מכנסיו פתק. סימן ברור לכך שהוא לא ייתן לו להבריז לו. "פוטר, אתה לא יודע לזוז כמו שצריך?" עוד סימן לכך שאסור לו אפילו להתלונן אם מאלפוי יכאיב לו. במקום שהארי יענה, הרמיוני הגנה עליו. "מי אתה חושב שאתה? אתה דחפת אותו!" מאלפוי השיב מבט כעוס להרמיוני, מלמל "בוצדמית מטונפת.." והלך לדרכו. רון התחיל להאדים, וניסה להתנפל על מאלפוי. מובן מאליו שהארי עצר אותו. מלמל לשני חבריו הכועסים שזה לא משנה ושהוא סתם אידיוט נפוח. יודע שאם הוא שמע, יכאב לו עוד יותר. לכן דיבר בשקט ודרבן אותם להמשיך ללכת. הארי ניסה לקצר את הטיול. וזה הלך יחסית טוב בגלל ששני חבריו היו כועסים ועצבניים.

הוא דילג על ארוחת הערב וישר הלך לחדרון ארונות קטן, שבו יוכל לקרוא את הפתק בשקט, בתקווה שמאלפוי יבין שהוא לא יכול מוקדם יותר. הוא פחד, הוא ידע מה יהיה הסגנון של הפתק, אך הוא פחד לדעת מה תהיה השעה ואיפה. אם זה היה בשעה מוקדמת זה יהיה עדין יותר והוא לא יכאיב לו יותר מדי. אם זאת תהיה שעה מאוחרת ובמקום מרוחק מכולם, אז הוא רוצה לגרום לו לכאב ולצרחות חזקות כל כך עד שאי אפשר לשמוע יותר את צחוקו של מאלפוי. זה תלוי במצב רוח של מאלפוי כמובן, לא אכפת לו מהארי בכלל, הוא מתייחס אליו כאל עבד המין הפרטי שלו. אבל הארי דחק את הרגשות שלו החוצה, החוצה מליבו, הרחק מחייו. הרי הוא נורמלי לגמרי. הוא בדיוק כמו כל השאר. הוא ידע מה הוא עושה, הוא מנסה לדחות את הרגע שבו יקרא את הפתק וידע מה הוא יעבור. אז הוא אזר אומץ ופתח את הפתק המקופל יפה, כאילו האדם הכתב אותו מנסה לגרום לפתק להיראות טוב יותר, ואז, כאשר קוראים אותו עד הסוף, מבינים מה המשמעות שלו. כמעט מקיאים מבחילה, מפחד, מעצב, מהשאלות, למה? למה אני? הארי פתח את הפתק, כרגיל, היו שם תיאורים לא נחמדים במיוחד על המעשים שייעשו לו הלילה. עליו בכללי. אך לא צוינה שעה. היה כתוב רק –תחכה  לי ליד הערבה המפליקה, אני אבוא. אל תזוז משם.- וכך רץ הארי אל הערבה המפליקה, חיכה לידה במשך שעות, אולי יותר, אולי פחות, הוא לא שם לב. ואז מאלפוי הופיע.

"פוטר.." הלחשוש שתמיד מקפיא את הדם של הארי. "שנתחיל?" שאל בנימה שלא נותנת מקום לוויכוח. אז הארי צעד אליו בהכנעה. נותן לו להוריד את הבגדים שלו ממנו. נותן לו מצוץ את איברו בכוח. נושך בלי רחמים. לא משאיר מקום להקלה. הוא רק ממשיך וממשיך עד שנמאס לו מלענג את עצמו בעזרת פיו בלבד. ואז הוא מוריד מעצמו את הבגדים. משאיר את הארי המום כל פעם מחדש כמה פעמים הוא יכול להכריח אותו להגיע לאורגזמה בלילה אחד. הוא מצמיד את שפתי שחור השיער ובעל העיניים הירוקות אל פיו. הוא מכניס את איברו בכוח אל תוך זה של הארי. חזק, יעיל ומענג רק אותו. הארי נופל לתוך התהום שמביטה אליו ברגע זה. הוא רוצה לבכות, לצרוח מכאב לא משנה מה.. רק שיביע את עצמו. אבל הוא יודע שאם יראה משהו מאלפוי ישתמש בזה נגדו. יהרוס אותו לגמרי. יכאיב לו עוד יותר. והוא לא רוצה את זה. הוא ייתן לו את מה שהוא רוצה, כי זה מה שהוא, צעצוע מין בשביל הכיף. כמו תמיד. "תכרע על הברכיים." ציווה מאלפוי. וכמובן, כמו תמיד, עשה מה שמאלפוי אמר לו לעשות. בזמן שכרע על ברכיו מאלפוי הכניס את איברו לפיו של הנער האומלל, הרוצה לבכות אך לא יכול. וכך בפקודתו של מאלפוי. התחיל למצוץ את האיבר הנוקשה והמכאיב. המזכיר לו את איסורו להכאיב לו. את חופשיותו של מאלפוי בנוגע להארי עצמו. לחוסר הגבולות הזה. וכך, כלוא בתוך הסיוט, המשיך הארי לעשות מה שאמר לו לעשות. כל דבר. וכל פעם שמאלפוי עשה זאת זה שבר את הארי לחתיכות קטנות, כל פעם ופעם, עד שמתישהו, רגשותיו וליבו של הנער שחור השיער פשוט התפורר לאבקה שעפה ברוח. "היה נעים מאוד לבלות איך את הלילה, היה שלום. פוטר." לחש מאלפוי. ועזב את הארי, העירום והחשוף.

הארי רוצה רק לבכות, להתייפח, לצרוח כדי שכולם ישמעו.. אבל הוא לא יכול. אז הוא רץ במקום. מוציא את כל מה הרגשות, את כל הסיוט על הריצה. והוא ממשיך ככה. וכנראה זה יהיה ככה לנצח. לכן הוא ימשיך לרוץ. הוא ירגיע כל רגש שיכול להיות שיגלו. כל רגש שייחשף, כל דבר שיסגיר אותו. אין שום דרך להוציא את הכאב החוצה. עד שגילה את הריצה. אז, אחרי שהתלבש במהירות, הוא התחיל לרוץ. לנקות את ראשו מהסיוט, מהכאב, מהפחד, מהכול. הוא רץ עד התמונה של האישה השמנה. בזמן שאמר לה את הסיסמא לאותו שבוע הוא עדיין התנשף. אך כשנכנס הוא לא שם לב לסכין לפתיחת מכתבים שנחה באופן מסוכן על השולחן. הוא לא קלט אותה עד הרגע בו נקרע מכנסו ועורו. וכשהדם התחיל לזלוג מרגלו, הוא חש הקלה. הוא חש את השחרור מהסיוט בצורה ממשית. דרך להוציא את הכאב החוצה. הוא כמעט בכה מרוב הקלה, אך הוא לא היה צריך, כי הסיוט היה הרחק ממנו, רחוק בשנות אור. בחשאי, בלי שאף אחד יראה. הוא הגניב את הסכין מכתבים הזאת אל כיס מכנסיו. איפה שפעם היה הפתק של מאלפוי, הייתה עכשיו את ההקלה בביצוע הכאב. וכך הוא ניגש אל חדר המקלחת, פשט את בגדיו והתחיל להוציא את הזעם, הכעס, הפחד והכאב על עצמו. הסיוט נעלם, ונשאר רק החלום נוטף הדם. וכך לכל הלילה. הוא לא ריפא את זה. הוא השאיר את זה, כך שזה ימשיך לכאוב. כדי שיצא מהסיוט.. מהמציאות..

הארי הגיע לכמה מסקנות חשובות. הראשונה הייתה שאף אחד לא מבין אותו. השנייה שצריך לפעול לפי נוהל. להיות בובות מכניות. צריך תמיד לשמוח, אסור להיות מדוכאים בלי סיבה. אסור להיות רעים לחברים שלנו. אסור להיות אנחנו. אסור לצאת מהסיוט. אסור לחרוג מהנוהל. אסור לחיות כמו שאתה רוצה. אסור להכאיב לעצמך. אסור להיכנס לחלום. אסור לחתוך. אסור לעשן. אסור, אסור, אסור,

אסור.

אנחנו תוכנתנו להיות מושלמים, אסור לחרוג מזה. ומי שחורג..

נענש.. ומגיע לו.

וככה הארי התחיל לחשוב. כל פעם שעשה משהו ש"אסור" לעשות העניש את עצמו עוד פעם. כולם הענישו אותו. אפילו בלי להיות מודעים לכך. וכך זה נמשך. והארי..

הארי התייאש מהכול..

מהחיים שלו, מעצמו, מהסיוט שהוא המציאות..

אז הוא לקח את הכדורים.. כדי להיות שלם עם עצמו, כדי להיות שמח עוד פעם.. כדי שיפסיקו להעניש אותו על כל היותו עצמו.

אז הוא ניסה להפסיק. את התופעה שנקראת הוא עצמו. לא, הוא לא ניסה להתאבד מגבורה, כדי להציל את כל השאר. לא. הוא ניסה להרוג את עצמו כדי לקבל שלווה. וזה מה שאמור היה לקבל..

ואז החזירו אותו לחיים.. לסיוט שהוא המציאות.. לבתי חולים פסיכיאטרים.. למוות נפשי, רק שזה לא יהיה מבחוץ. חס וחלילה.

מה אכפת לנו שרע לו? לא, לא אכפת לנו.. העיקר שיחיה עד כמה שאפשר להציל אותו.. לא משנה העובדה שאנחנו הרסנו אותו.. שחקנו את הנער התמים הזה לאבקה מתפוררת, עד שרצה למות. אנחנו לא נרשה לו להשתחרר מאתנו, מהסיוט שהוא מציאות.