שינוי מרחיק לכת || אביטל

שם הפאנפיק: שינוי מרחיק לכת

סוגה (כי מתחשק לי להגיד ככה): אנגסט

פאנדום: הארי פוטר

שיפ: ג'ן

דירוג: G

תודה ענקית ענקית לנגה (לונגה) המקסימה על הביטוא (:

תגובות ישמחו אותי (:

נוויל התינוק שכב על השטיח והשתעשע בצעצועים שהיו מפוזרים סביבו. הוא התלבט האם לנסות להתקדם ולהגיע אל המשחק הנחשק ביותר, שהיה רחוק ממנו, או לוותר ולהסתפק במשחקים הקרובים יותר. מאז ומתמיד היה לו קשה לזחול והוא העדיף להימנע מכך כאשר הייתה ברירה אחרת.

לבסוף, כאשר החליט לעשות את המאמץ ולהעביר רגל אחת קדימה, שיווי המשקל שלו התערער והוא נפל על הגב. שערו השחור התחכך בשטיח ועיניו הגדולות והחומות מצאו את דרכן אל המנורה שעל התקרה.

הוא התחיל לייבב. בהתחלה בשקט ואחר כך, משלא נענה, הגביר את בכיו עוד ועוד עד שהגיעה סבתו במרוצה. היא נראתה קצת מוזר ובאופן לא רגיל לא אפף אותה הריח המוכר והתמידי שליווה אותה לכל מקום. היא גם נראתה קצת שונה. נוויל בחן בהתעניינות את המראה המבולגן ויוצא הדופן של סבתו וכבר שכח שרצה לבכות.

סבתא ליטפה את ראשו. הוא הסתכל עמוק לתוך עיניה וגרגר. היא לא הגיבה לצעד הזה אז הוא נישק אותה ונתן לה חיבוק, התנהגות שבכל יום רגיל הייתה ממיסה אותה לגמרי וגורמת לה להתמוגג ממנו. אבל כנראה שהיום לא יום רגיל, חשב נוויל בעוגמה, וזוויות פיו ירדו אט אט מטה - מכיוון שסבתו אפילו לא חייכה. הוא התחיל להיבהל קצת, לא מבין מה בדיוק קורה.

פעמון הדלת צלצל. סבתא הניחה אותו בעדינות על הכיסא ונתנה לו משחק כדי שלא יפריע לה. נוויל הכיר את השיטות של סבתא שלו להרגיע אותו ובדרך כלל הוא לא הסכים להשתמש בהן, אבל הוא הרגיש שהיום קורה משהו אחר. משהו מוזר, מסתורי ולא בהכרח משמח.

הדלת נפתחה ובפתח עמד אדם זר ובלתי מוכר. הוא נכנס ובירך את סבתא לשלום. נוויל כבר ידע שמשהו לא ממש בסדר; האווירה קודם נתנה לו תחושה לא טובה, אבל האדם הזה היה מחשיד שבעתיים. הוא כבש את פניו ברצפה וקולו היה עבה ואולי אפילו עצוב.
נוויל לא היה רגיל לשמוע טונים עצובים. הוא לא ממש ידע מה פירוש המילה עצוב ומה הוא בכלל מרגיש, אבל הוא הרגיש גוש של רגש מוזר ובלתי נעים מזדחל ומתיישב על הלב הקטן שלו. הרגש הזה גרם לשפתיים שלו להתכווץ ולרדת כלפי מטה ולידיים שלו לשקוע לצד הגוף. הוא התלבט איך להתמודד עם הדבר המוזר שהשתלט עליו, מכיוון שעד היום הוא חווה רק רגשות שמחים. הוא התחיל ליילל שוב ואז הבין שאין בכך טעם, כי סבתא לא שמה לב מה הוא מרגיש כרגע.

נוויל ידע מה הוא צריך כרגע כדי לעזור לו לחזור לעצמו. הוא התגעגע לאמא שלו. תמיד היא הייתה זו שלקחה אותו מהפעוטון והיום סבתא לקחה אותו במקומה. הוא לא ידע למה.
הוא לא ידע לדבר, והרגשות שבו לא יכלו לבוא לידי ביטוי מלבד בצורת בכי, שלא הייתה יעילה כעת. הוא החליט להגיד את המילה היחידה שהוא יודע להגיד, זו שיקפה את רצונו יותר מכל.
"אבא," הוא אמר. לאחר מכן, בקול חזק יותר ומעט דורש אמר שוב: "אבא."
סבתא הסתכלה עליו ולהפתעתו זלגו דמעות זלגו על פניה. נוויל שלח יד קטנטנה וניגב את הדמעות של סבתא שלו. היא גדולה, היא לא צריכה לבכות. גדולים אף פעם לא בוכים. הוא לא זכר שאי פעם ראה את אחד מהוריו בוכים; בבית הם תמיד שרו, צחקו, סיפרו סיפורים והרימו את נוויל הקטן אל על.

הוא בדק שוב אם ההורים שלו כבר חזרו, אבל הבית היה שקט כמו קודם, מלבד לחשושים מעטים שנשמעו מתוך השיחה של סבתא עם הזר.

"הוא אפילו לא מבין." נוויל שמע את קולה של סבתא עולה ומטפס. "הוא אומר 'אבא' ולא מבין שעד שיוכל לראות את אביו יעבור עוד הרבה זמן, אם בכלל. מי יודע אם הוא ישרוד?"

הזר הנהן בשתיקה. נוויל הסתכל על סבתא שלו. המוח שלו עיכל את המידע ששמע ושלח אותו לכל עצבי הגוף. הוא המשיך להקשיב ולנסות לקלוט מידע נוסף, בזמן שמוחו הצעיר ניסה לפענח את הדברים שנאמרו מקודם. בדרך כל שהיא נוויל הבין שסבתא מדברת עליו. הוא גם הבין שהיא כנראה גם מרגישה את הרגש שהוא מרגיש עכשין, אבל הוא לא הבין מה עוד אמרה סבתא חוץ מזה. משהו על אבא שלו.

אנשים נוספים נכנסו הביתה ודיברו בקולות מהוסים. נוויל זחל לרגלם ושמע קטעי משפטים שגרמו לו להיות מבולבל יותר.
הוא היה עייף, רעב וצמא לאהבה ולהתייחסות, אך יותר מכל - הוא רצה שההורים שלו יחזרו כבר הביתה.