רק תמונה

שם הפאנפיק: רק תמונה
שם הכותבת: טהר
דירוג: G
שיפ: ג'ן
ז'אנר: אנגטס, משפחה (?)
ויתור זכויות: לג'יי קיי רולינג

תודה לנגה (לונגה) על הביטוא^^

בפעם השלישית שדולורס מסתכלת בתמונה הקטנה באותו היום, היא כמעט מנתצת אותה על הרצפה. כמעט. היא נושמת עמוק ומחליטה שמעכשיו היא שולטת בעצמה. היא לא מסתכלת על התמונה, ולא זורקת אותה. היא מכניסה אותה עמוק לתוך ארון הבגדים ומתיישבת על הספה בשביל להמשיך לקרוא את הספר שהתחילה לפני ימים ספורים. 

כעבור דקה העיניים שלה פוגשות שוב במסגרת הכסף העמוסה עיטורים חלודים במקצת. בהחלט כבר לא אכפת לה מהם. וזה שדרכם התפצלה, זה לטובתה. היא לא צריכה את המוגלגים הללו בחייה. לא את האבן הקטנה, שכולם טענו שהיא אבן חן, ולא את הילד הזה – היא אפילו לא יכולה לספור כמה טעויות יש בו!

בפעם הרביעית לאותו היום, היא קוברת את התמונה הכי עמוק שהיא יכולה מתחת לגלימות, גרביים וחצאית אחת או שתיים. 

היא מתיישבת, הפעם על הרצפה, ומתחילה להתאמן על לחשים. לא שהיא הייתה צריכה את האימון הזה, כמובן. היא הייתה המכשפה המוכשרת של השכבה. כולם תמיד צפו לה תפקיד מזהיר במשרד הקסמים, ודולורס, מצידה, לא טענה אחרת. 

מבלי משים, העיניים שלה נודדות מחדש אל עבר הארון הוורדרד. היא באמת צריכה לחדש את הצבע: הוא דהוי, ילדותי וציורי הפרפרים שמסביבו כבר מזמן התקלפו. 

אבל הדבר המפריע לה ביותר הוא התמונה שבפנים, שלא נותנת לה מנוח אף לרגע מאז יום רביעי האחרון. בעיקר האנשים שמופיעים בה - אחיה ואימה. אומנם היא ואביה היו גם כן בתמונה, אך היה נדמה שהם נדחקים הצידה. זה לא היה מפתיע שזה מה שקרה לאביה; הוא תמיד נדחק הצידה על ידי כולם.

אבל היא? לא. היא אף פעם לא נדחקת לפינה. התלמידה החכמה, השנונה ובעלת האופי הקשוח כשצריך, לא נמצאת בצילו ובצידו של אף אחד. 

אומנם היא לא אמרה זאת לאף אחד – אבל חלומה הסודי היה להיות שרת הקסמים. אחיה ואימה רק עיכבו אותה בדרך להצלחה. המוגלגית והסקיב. אילו שורשים נוראים לשרת הקסמים המצליחה והמשגשגת!

אז היא התעלמה מהם. היא התעלמה מכולם. מאביה חסר השאיפות, אימה קלת הדעת ואחיה – אחיה חסר הקסם! הסקיב! וכמובן, שהיא, בעלת השאיפות, עם הראש המאורגן והשליטה הנהדרת בקסם צריכה לקבל דווקא אותם בתור משפחה.
זאת לא הפעם הראשונה שההרהורים הללו עולים למחשבותיה, וכבר ממזמן היא טוענת שהיא טהורת דם, ושאין לה קשר שום קשר – אפילו הדקיק ביותר – למשפחתה. 

אז כאשר מורגן, אחת מחברותיה לחדר, מוצאת את התמונה הזאת באחד מסדרי הניקיון שלה, ושואלת מי אלה בדיוק, דולורס מתחמקת מלענות. ומאז התמונה רודפת אותה. היא מסתכלת על התמונה בכל פעם שהיא רק יכולה, כשהבנות שחולקות איתה את החדר לא נמצאות.

כשדולורס מבינה שהיא מביטה בתמונה המזורגגת בפעם החמישית, היא כבר מרגישה שלווה להפליא. היא מבינה מה היא צריכה לעשות, משהו שחבל שלא חשבה עליו לפני כן. 
היא קמה ברוגע מהרצפה. 

הדבר היחידי שאולי היה יכול לתת רמז למחשבה שחלפה בראשה, והמעשה שהיא תכננה לעשות בקרוב מאוד, הייתה היד בעלת המפרקים הלבנים, זו אחזה בעצמה בתמונה בעלת מסגרת כסף המעוטרת והחלודה במקצת. 

כשדולורס אמברידג' גומרת לאכול את ארוחת הערב שלה, היא מופרעת על ידי קול מאשים: "איפה היית כל הזמן הזה?! הלכנו להוגסמיד ולא באת! את בטוח זכרת שקבענו בשלושת המטאטים!"

דולורס מנגבת בנחת את פיה. כשהיא מסיימת היא מחייכת חיוך מתוק שלא מחמיא בשום צורה לפרצוף הקרפדי שלה, אל עבר לואיזה, בת כיתתה וידידתה. 

"תסלחי לי," היא אומרת, "הייתי צריכה לעשות משהו שלא סובל דיחוי."

בחוץ, על השלג הצחור שתאם את מזג האוויר החורפי של תחילת השנה, נחה מסגרת הכסף המעוטרת והחלודה במקצת. והתמונה שבפנים? התמונה כבר מזמן התעופפה לה עם הרוח הקפואה.