מנעד רגשי של כפית

שלום! אני השמחה של רונלד ביליוס וויזלי, או בקיצור רון!
אני הרגש הכי חשוב של רון, ועל כן אני הגבוהה מכולם. אני נראית, כמובן, כמו כפית בצבע צהוב זוהר.
השותפים שלי הם:
פחד, הוא גבוה כמעט כמוני והוא מעוצב ככפית בגוון אפרורי של סגול.
הוא מפחד מאוד מעכבישים וממחסור חמור בתשומת לב.
אבל בעיקר מפני עכבישים. בררר...
כעס הוא בגובה בינוני, הוא מעוצב ככפית בצבע אדום וכשהוא כועס החלק העליון שלו עולה באש. הוא דואג שהכל יהיה הוגן ושלא יקפחו את רון, במיוחד לא בתשומת לב.
עצב הוא הנמוך מכולם, מעוצב ככפית בצבע כחול כהה ועגמומי. אפשר לומר שהוא הצל של כעס- הדברים שמרגיזים את כעס מאמללים אותו.
וכמובן יש את גועל, הוא בערך בגובה של כעס, הוא שונא את העובדה שרון לובש בגדים מיד שניה ושכל הרכוש של רון ומשפחתו משומש ומרופט ובלוי. כמובן, הוא נראה כמו כפית ירוקה.
לכל אחד יש תפקיד במפקדה שלנו. לפי מה שקורה לרון, אחד מאיתנו נוגע בכפית הגדולה המשמשת לוח בקרה, והכפית נצבעת לפי הצבע של הרגש שנוגע בה. ככה אנחנו משפיעים על רון.
אנחנו מוסיפים רגש לזכרונות שלו. הזכרונות הכי חשובים נקראים זכרונות ליבה, והם יוצרים את ארבעת איי האישיות של רון.
האיים האהובים עלי הם אי האוכל ואי הקווידיץ'. גם אי המשפחה הוא בסדר. לעצב יש את אי העוני.
אבל בקרוב רון שלנו ילמד בהוגוורטס! זה פשוט נפלא! זה ייצור זכרונות חדשים ומיוחדים, שחלק מהם בטח יהיו זכרונות ליבה שיצמיחו איי אישיות חדשים! אני כל כך מתרגשת. כל כך כל כך כל כך מתרגשת! זה יהיה מדהים! זה יהיה נפלא!
"תני לי לגעת בכפית הגדולה. בבקשה!" מתחנן פחד אבל אני הודפת אותו. אסור שרון יחוש רגשות שליליים! זה היום הכי נפלא בחיים שלו!
"סוף סוף אנחנו קצת מתרחקים מהמשפחה הזאת!" קורא כעס ומנתר במקומו על הידית שלו, "אין לך מה לדאוג, פחד!"
"אנחנו מתרחקים מהמשפחה!" צורח פחד בפחד," זה נשמע לך כמו דבר טוב??? מי יגן עלינו?"
"מי יאהב אותנו? ," מצטרף עצב לשיחה השלילית, "בעצם, אף אחד לא אוהב אותנו בכל מקרה. כולם אוהבים את פרסי ופרד וג'ורג' וצ'רלי וביל וג'יני. אנחנו נהיה בבית הפלפאף ואז יאהבו אותנו אפילו פחות... "
"אנחנו נהיה בהפלפאף???" נחרד פחד.
"למה אתם כאלה שליליים?" אני שואלת, "הרי אנחנו בטוח נהיה בגריפינדור. כל המשפחה בגריפינדור. וחוץ מזה, הפלפאף נשמע כמו יופי של בית. הצבע שלו זה צהוב!"
"צהוב? אנחנו אוהבים כתום, כמו התותחים מצ'דלי!" קורא כעס, "זה שאת בצבע צהוב לא אומר שזה צבע מוצלח!"
"אבל פרד וג'ורג' לימדו אותנו לחש שהופך את סקאברס לצהוב," אני נזכרת, ומקפצת לעבר המדפים העמוסים בזכרונות שהצטברו היום. אני לוקחת כדור זכרון צהוב (כמוני!) ומגלגלת אותו לעמדת ההקרנה.
"לימון וחמנית זה טוב, העכברוש הזה צהוב," אומר פרד על המסך.
"לימון וחמנית זה טוב העכברוש הזה צהוב," אני חוזרת.
"לימון וחמנית זה טוב, העכברוש הזה צהוב," חוזר רון.
"יפה שאתה משנן את הלחש," אומר ג'ורג' בחיוך משונה.
גועל מתקרב למסך בחשדנות.
"נראה לי שהם סתם עבדו עלינו," הוא אומר.
"מה?" קורא כעס וניצוצות עפים מהחלק העליון שלו.
הוא הודף אותי מהכפית הגדולה ונוגע בה. היא נעשית אדומה כדם.
"כדאי מאוד שלא עבדתם עלי," מסנן רון שלנו.
"לא לריב באמצע ארוחת הבוקר!" מבקשת אמא, "אתם הולכים היום להוגוורטס!"
***
"נשמנו ליד הארי פוטר!" קורא פחד.
"אתה עד כדי כך מעריץ אותו?" שואל גועל בזלזול.
"לא, אני מפחד ממנו!" קרא פחד, "הוא הביס את אתם יודעים מי!"
"לא יודעת מה אתכם, אני חושבת שהוא מגניב," אני אומרת בחיוך ענק, "ויש לי רעיון!" אני לוקחת נורת רעיון וממקמת אותה בחור שבקצה הכפית.
"אנחנו הולכים לשבת לידו ברכבת!"
"אז עופי מהבקרה," מבקש גועל בנימוס, "אם מישהו מלבדי ינהל את העניין הזה הארי יחשוב שרון הוא אידיוט!"
כשרון שלנו נכנס לתא, גועל גורם לו להגיד שכל המקומות תפוסים.
הארי פוטר בכבודו ובעצמו מקבל את התירוץ הזה.
***
המצנפת נוחתת על ראשו של רון וחוסמת לנו את המסך.
"למה לעזאזל יש לך כפיות בראש?" שואלת המצנפת וצועקת: "גריפינדור!"
אני גורמת לרון לחייך חיוך רחב. נוצר זיכרון ליבה חדש בצבע צהוב זרחני שבונה אי חדש, שעליו פסל של אריה שואג ולצווארו צעיף באדום וזהב- אי הגריפינדור.