פני הכאב

עם השמלה הלבנה 
והצעיף שעל כתפיה 
ומבטה באדמה 
פני הכאב עכשיו פניה. 

כשרכנתי מעליו, כשהוא שכב על מיטת המתים, 
בכיתי יותר מכל אחד מהם. מאדומי השיער.
ובשקט בשקט, לקחתי את צעיפו וכרכתי סביב צווארי.

ללא ספק הריח שלו.

וכף ידה העדינה 
"איך ייתכן" כמו שואלת 
באובדנה באסונה 
על האהוב היא מתאבלת. 

וכשג'יני בכתה, על אחיה המת, מה יכולתי לעשות?

לא יכולתי להחזירו לחיים. לא יכולתי לאהוב אותו יותר.

רציתי שהמשפחה תהיה שמחה, ושהאוזן של ג'ורג' תחזור.

אבל לא יכולתי.

וחבריו עוטפים אותה 
במעגל מדי הזית 
ומה אומרת השתיקה 
"המלחמה פגעה בבית" 

לא היית שם בשבילו. שמעתי את כולם אומרים. למרות שהם לא.

ואחיו הקטן מחבק אותי כשאני צורחת את כאבי.
ואימו ממררת בבכי בידיו של אביו.
אז מתחת לשמיכת הבד הדקה, שתכסה את כל כאבי, שמתי על שפתיו נשיקה אחרונה.

והכומתה כמו להבה 
באודם עז מהם צועקת 
את חברם ואהובה 
האדמה כבר מחבקת. 

ושערם האדום לא עזר לניחום. הרגשתי כאילו נשרפה האהבה שלו אליי.

אולי הוא יפגוש שם מישהי אחרת. רק המחשבה צבתה את ליבי.

צרחתי את שמו. שישמע אותי. חזק.
שאני אקבר איתו. ואני אמות כדי לנקום את נקמת משפחתו.

אך אהובי. אהובי לא ישוב מהמתים.