שיכחה

שלומות לכל האנשים הקסומים שקוראים את זה עכשיו. אולי אתם קוראים את זה כי אתם בפאנדום של הקייפופ, אבל במידה שאתם לא, בבקשה אל תגרמו לזה למנוע מכם לקרוא את הפאנפיק. בסיפור אומנם מתרחש על דמויות מהקייפופ, (מביטיאס במיוחד), אך אלו רק שמות הדמויות, התנהגות (לפי סירטונים וראיונות) והמראה. ולא יותר מיזה.

אזהרות:

-הפאנפיק עצמו דורג R אבל בסך הכל לא יהיה פה שום סמאט. הוא דורג ככה בעיקר בגלל הקללות שיגיעו בהמשך הפאנפיק. 

-יש כאן סלאש (אהבה בין בנים לבנים)

-אדם דיכאוני (אז להמשך הפאנפיק יש מצב שיהיה התאבדות וזה.

קצת ידע כללי: היונג זה אומר אח גדול בקוריאנית ונוה אחות גדולה. אלו שני כינויי כבוד לאנשים שגדולים ממך.

אז אני מקווה שתהנו~

לוי לא היה שום השערה איך הוא הגיע למצב הזה.

גופו שכב בתנוחה מאוד לא נוחה על מזרן חסר צבע וראשו הונח על הר של כריות לבנות. מחשבה קצרה על זה שהייתה אמורה להיות כאן גם סמיכה כדי להשלים את הסט צצה בראשו ונעלמה כעבור שנייה. הוא המשיך לבחון את החדר כאשר הרגיש משב רוח על שיערו. הוא הסתובב לכיוון הקיר שאינו ראה בסריקה הראשונית וגילה להפתעתו  שני וילונות כחולים גדולים שזזו מרוח בלתי נראית, אשר היוו  שינוי מהקירות הלבנים חסרי הקישוטים.

בקיר מול המיטה המוגבהת אליה וי שכב היו שתי דלתות. וי החליט ללכת לשם ולבדוק איפה לעזאזל הוא נמצא.

אבל כשהתיישב הרגיש כאב חד מכיוון צווארו.

באוטומטיות ידו נשלחה לאזור הכואב והיא נתקלה במשהו קשיח וחלק מכדי להיות עורו. הוא ניסה לכופף את צווארו כדי לראות מה בדיוק הוא הרגיש, אבל מתברר שהדבר הקשיח נמצא גם סביב צווארו הקדמי.

וי נאנח ונעצר במקומו, משתדל לא לזוז כדי לא לגרום לצווארו עוד כאב מיותר, ונתן למבטו לשוטט על הקיר הלבן ברוגע. לפחות כך היה עד שמבטו של וי נתקל בדבר שמוקם בפינה של החדר, קרוב לתקרה. לקחת לוי כמה שניות כדי להבין בדיוק מה הוא רואה. זה היה עגול, שחור, בגודל של כדור פינג פונג ונקודה אדומה הייתה צבועה באמצע העיגול...

מצלמה.

וי צרח. מיליון מחשבות מבהילות החלו להתרוצץ במוחו. הוא חשב שהוא בעצם נכלא בבית של פדופיל, או שלקחו אותו לתחנת משטרה וכלאו אותו בתא מעצר, או שאולי בכלל שוו אותו אנשים מקוריאה הצפונית!

וי נשך את שפתיו וניסה לא לחשוב על כך שאולי בעצם עובדים עליו ובעצם המצלמה הזאת תתעד את הרגע בו הוא צרח מיקודם. אבל חושיו הנוספים התחילו להתעורר בהדרגה, ווי שמע צעדים.

"נונה,"

וי נשם בהקלה כאשר שמע קולות נוספים לדיבור, והבין שזה אינו שום רוצח בעל מסור חשמלית מפחידה.

"נונה. נונה! בבקשה תפסיקי ללכת כל כך מהר! אני כאן בקשר לאח שלי. נפגשנו אתמול ואמרת לי לבוא היום לקבל ביקורת. איפה אני עושה את זה?" הייתה שתיקה קצרה. "נונה, את יכולה לענות לי בבקשה?"

לולא הדובר היה משתמש בלשון פניה של זכר וי היה חושב שנערה מדברת. קולו לא היה נשמע ממש נשי, אבל בכל זאת...

"אני מצטערת, אבל אני אדבר איתך על המאושפז עוד מעט. לא שמעת את הצרחה שהמטופל שלנו דפק לפני רגע? אני חייבת ללכת ולבדוק מה מצבו." קולה של האישה היה קשיח, ולוי נדרשו כמה שניות בשביל להבין שהיא דברה עליו.

"אבל נונה! ג'ימיני על סף מוות!"

וי שמע את האישה נוחרת. "הוא רק מאושפז, הוא ממש לא על סף מוות. לא כל דיכאון מוביל לדברים כאלה גרועים. תודיע את זה גם לחבר הזה של אח שלך. הוא בא לכאן כמה פעמים. הוא ממש מצי-"

הקולות נעצרו לפני הדלת ווי הסתקרן לדעת למה האישה הפסיקה לדבר. לפחות עד שהוא שמע קול חדש מצטרף לשיחה. "אני מה?"

האישה נאנחה בכבדות והתעלמה מהשאלה. "מה אתה בכלל עושה כאן ג'ונקוק?"

"זה לא עיניינך. והשם שלי זה ג'אנקוק. עם a לא אם o." ווי דימיין או שהוא שמע קצת עוקץ בקולו של הנער?

"יופי. עכשיו בבקשה תפסיקו להפריע לי. אני חייבת לטפל במטופל שלי." תוך כדי דיבור דלת חדרו נפתחה. "יא. והינה המטופל התעורר. על מה מתערבים שאתה הערת אותו עם הצרחות שלך?" באישה אמרה ונעצה את מבטה באחד בנער הגבוה. הבעת פניו הייתה מודאגת, ןשפתיו העבות התכווצו בכעס. הוא נעץ מבט רושף במטפלת והוציא לה לשון.

האישה, שהתברר שהיא הרבה יותר מבוגרת ממה שוי חשב (השפה של הייתה מאוד ילדותית, כפי שהוא שם לב ממקודם).שיערה היה אסוף בגולגול אדוק והבעת פניה שיקפה אי רצון מוחלט. בגדיה היה ג'ינס וחולצה ורודה, מה שהוסיף צבע לחדר באופן מידי. היא החמיצה את פניה כשהסתובבה לעבר שנערים.

"ג'ונקוק וקים, אתם יכולים לצאת מהחדר?" הנער הגבוה יצא מהחדר בעודו מלמל רטינות חסרות פשר. "אוקיי." האישה המבוגרת אמרה כאשר סגרה את הדלת בעיקבות הבנים. "אני צריכה לשאול אותך כמה שאלות קטנות. ןאז אני אכתוב אותם פה-" היא אמרה והרימה דף שוי לא ראה מקודם שנמצא בידה. " ואז אני אגיש אותם לראש המחלקה והוא יחליט מתי אתה תשתחרר."

הפאניקה התגנבה עוד פעם לוי. "מה זאת אומר מתי אני אשתחרר? אני כלוא כאן? מי את בכלל? איפה מצאתם אותי? איך הגעתי לפה בכלל?" הוא שאל. למרות שהיו לו עוד כמה וכמה שאלות הוא נעצר שהאישה המובגרת הרימה את ידה.

"קוראים לי ג'יין. ואתה נמצא בבית חולים. ואתה הגעת לכאן בגלל תאונה." במצב אחר וי אולי היה מתעצבן בגלל הנימה שנשמעה כאילו האישה מסבירה זאת לילד בן שלוש, אך משהו אחר תפס את מחשבותיו.

"מה זאת אומרת תאונה?"

ג'יין נאנחה. "וזה עונה על שאלה חמש עשרה. אתה לא זוכר כלום."

"יא! אני כן זוכר דברים."

ג'יין גילגלה עיניים. "כמו מה לדוגמא?"

וי שם את ידיו על ראשו והתחיל לחשוב. "בוא ניראה...  קוראים לי וי, השם המלא שלי הוא טאהיונג. אני בן עשרים ושלוש. יש לי אחות גדולה בשם ג'יסו. ואח גדול בשם מארק. שניהם חארות גדולות. המ. אני לא זוכר איך קוראים להורים שלי. ניראה לי שאני גר אם איזשהו מישהו שקוראים לו נאמג'ון. הןא חבר מאוד טוב שלי אבל די גדול..."

ג'יין הנהנה במהירות. "כן. אם המקורות שלי נכונים ההורים שלך נפטרו בתאונת דרכים, וניראה לי שגם אתה הייתה קרוב לזה."

עיניו של וי נפערו. "ההורים שלי מתו?"

ג'יין הסתכלה בדף שבידה. "כן. אני מצטערת בשבילך, ילד. עכשיו, אתה זוכר עוד משהו? כמו איך התאונה קרתה?"

וי הניד בראשו. "אני לא זוכר כלום חוץ מזה."

"זיכרונות? משהו?"

"כלום. אני לא זוכר כלום."

ג'אנקוק הצמיד את אוזנו אל דלת חדרו של וי.

"אתה שומע משהו?" שאל ג'ין את חברו הטוב ביותר של אחיו, בעודו תופח על ברכיו בקצב מהיר. לפני שג'אנקוק הספיק לענות הוא מילמל. "אני מאוד מקווה שהיא תצא מהר. אני לא יכול לחכות שהיא תגיד לי כבר מה קורה עם ג'ימין."

ג'אנקוק עזב את הדלת והתיישב ליד ג'ין. "אתה חושב שהוא יהיה בסדר, היונג?" שאל.

"אתה שואל בקשר לטאהיונג או בקשר לג'ימין?"

"בקשר לשניהם." ענה ג'אנקוק, ובפעם הראשונה מאז שג'ין פגש את ג'אנקוק הוא ראה בעיניו מעט פגיעות.

"אני חושב שהכל יסתדר בסוף." ענה ג'ין בכנות. "אבל אתה לא שונא את קים טאהיונג?"

ג'אנקוק נשך את שפתיו וניסה למנוע מדמעות לצאת מעיניו. ולא ענה.

		הפרק הבא