סודות

רמוס חפן את ראשו בידיו. המיטה החצי-קרועה הייתה כואבת ועשויה קרשים. מעליה היה מזרן מלוכלך וקרוע. החדר היה במצד נורא, כיוון שבהיותו אדם זאב רמוס זרע לא מעט הרס. הערבה המפליקה הניעה ענפיה. להיות מתחת לערבה המפליקה היווה מעין כבוד עבורו, ניצחון - אבל להיות שם בתור אדם זאב גרם לו דווקא לאכזבה. הוא ידע שזו לא הייתה אשמתו, אבל הוא הרגיש כל כך רע עם עצמו ועם מה שהוא. הוא פשוט קיווה שיום אחד יגרום לעצמו נזק בלתי הפיך וזה ייגמר כבר. הוא שמע צעדים נוקשים. רגל, רגל.
אלוהים. הוא פחד כל כך לפגוע במישהו. הוא היה אמור להיהפך לאדם זאב בעוד כרבע שעה והוא ידע שזה דבר מסוכן לעשות כשיש מישהו בנוכחותו. הוא עשוי לקרוע אותו לגזרים או אפילו לשרוט אותו ולצלק אותו לנצח. אחרי זה, דמבלדור לעולם לא יסלח לו והוא סוף סוף יגרש אותו. רמוס ידע שזה עתיד לקרות, דמבלדור הזקן אמר לו שזה בסדר ושהוא תומך בו - אבל אף אחד לא באמת מאמין בזה. אף אחד לא באמת תומך באדם זאב ואף אחד לעולם לא יאהב אותו כאדם רגיל. ואולי הוא גם לא צריך, כי הוא לא אדם רגיל אלא מפלצת. הצעדים התחזקו, רמוס התפלל בכל ליבו שזה איזה עכברוש - אבל הוא ידע שאלו צעדים של בני אדם. הוא החליט שמוטב שיסתתר - אבל לא ממש היה לו היכן.
"רמוס?" נשמע קול חלוש, מוכר ביותר. לעזאזל.
הפנים של הפולש נגלו לעיניו של רמוס, אשר פלט קללה גסה במיוחד ושלח מבט מסוכן לבחור הצעיר. "סיריוס?" הוא צעק, ואז ריסן את קולו. הוא ידע שמצפים לשמוע מהבקתה הזו צרחות, לא קולות של בני אדם. "מה אתה עושה פה?"
רמוס לא קילל אף פעם בנוכחותו של אף אחד עד עכשיו, מה שגרם לסיריוס לפקוח עיניים בהפתעה. "עקבתי אחריך וראיתי שהגעת לפה. מה אתה עושה?" הוא אמר, "לא ידעתי שיש פה בקתה בכלל עד היום."
רמוס שתק. החבר הסקרן שלו הצליח לחטט כל כך הרבה עד שהוא דג את הסוד הכי גדול שלו והושיט לו אותו בחכה. הוא פחד באמת ובתמים, "סיריוס," מלמל, "אני אסביר לך אחר כך, בינתיים צא מפה בבקשה."
"לא, אני לא עוזב עד שאתה לא מסביר לי," סיריוס גיחך ושילב את ידיו בהפגנתיות. רמוס הביט בשעון היד שלו, חמש דקות. "מה, אתה ממהר ללכת לאן שהוא?"
"בבקשה," רמוס לא ענה, "צא מכאן, אסביר לך אחר כך. אני מבטיח לך, באמת."
סיריוס נד בראשו, חתיכת חמור עקשן. הוא נשכב על המיטה הקרועה ושילב את ידיו מתחת לראשו. רמוס גנח וגרם לצל של חיוך לעלות בצד פיו של הבחור עם השיער השחור מזפת. רמוס סימן לו להתיישב וכשהשני עשה זאת, הוא הוא עשה זאת גם כן. שניהם ישבו ורמוס בעט ברגליו באי נוחות. "אני," רמוס נאנח ושם את ידו על פניו, "אני אדם זאב ואני יודע שזה נורא ואתה לא חייב להמש-"
סיריוס התרומם ופער את פיו. "אתה אדם זאב? תמיד רציתי שיהיה לי חבר שהוא אדם זאב!"
"חתיכת אימבציל," רמוס מלמל, אבל הודה בלבו על כך שסיריוס קיבל אותו טוב, הרבה יותר טוב ממה שציפה, "הירח המלא עוד ארבע דקות ואני הולך לקרוע אותך לגזרים אם לא תעוף מפה,"
סיריוס חייך, "בטוח שאני חייב ללכת? תמיד ראי-"
"כן, כן," רמוס דחף אותו לכיוון היציאה בדרמטיות, "אתה חייב ללכת. אגב, בבקשה אל תספר לאחרים, אני ממש אעריך את זה שזה יישאר בינינו, אתה יודע."

סיריוס ביקר אותו למחרת במרפאה, במקום ארוחת הבוקר. הוא הורשה להיכנס רק לאחר שאמר למדאם פומפריי שהוא יודע מה קורה באמת ושרמוס לא יוצא לשום חופשה עם שום דודה. "אני מצטער," מלמל הבחור היהיר, רמוס לא היה בטוח שהוא שומע נכון.
"תודה," הוא מלמל בשקט. השיער שלו היה בוצי ומבולגן, בעוד כל גופו היה מלא חבלות. הוא שנא את מי שהיה כל כך, אבל לפחות היה לו עם מי לחלוק את זה כרגע. הוא קיווה שיספר לג'יימס קודם. סיריוס תמיד התנהג אליו בצורה משונה, קצת כאילו הוא כמו כל הבחורות האלו שג'יימס מביא לחדר שלו. אבל הייתה לו נטייה לדמיין דברים, אז הוא פשוט הניח לדבר להיות. "רגע," רמוס עצר לרגע את מחשבותיו, "לא סיפרת לאף אחד? נכון?"
"כמובן שלא," צחק השני, "הבטחתי לך ואתה יודע שאני מקיים את ההבטחות שלי."
"גם הבטחת לג'יימס שתכיר לו את בת דודה שלך, בלריקס הזאת," רמוס רטן, "והבטחת לי שתעזור לי עם השיקוי בשיעור הקודם - ושתשקה את הצמחים שלי כשיצאנו לחופשה. בעצם, אתה אף פעם לא מקיים את ההבטחות שלך!"
"הן לא הבטחות חשובות," סיריוס אמר בהחלטיות, "אני בחיים לא אעשה משהו כזה כדי לפגוע בך בכוונה. חוץ מזה, אני צריך לספר לך בתמורה גם את הסוד הגדול ביותר שלי, רק כדי שתבין שאני רציני."
רמוס חייך, הוא באמת לא האמין שסוף סוף יש לו מישהו לחלוק איתו את הסוד הגדול הזה, שבאמת סומך עליו. האנשים היחידים שידעו על כך היו בגירים, אף פעם לא חברים שלו - רק משפחה ואנשים כמו דמבלדור וגברת פומפריי. אבל כשהוא שמע את הסוד של סיריוס החיוך שלו נשמט מטה מרוב הפתעה.
"אתה יודע, אני די מחבב אותך."