הארי פוטר הרגיל

פעם חי לו הארי פוטר בשמחה ובששון.
ואז כולם חשבו שהוא מוזר. הם חשבו שהוא שחצן ומתנשא, שהוא מרושע, שהוא טוב לב מדי, הם העריצו אותו ושנאו אותו וחשבו עליו כל מיני דברים.
אבל הם לא ידעו את האמת: הארי פוטר היה ילד רגיל.
כן, הוא היה קוסם, אבל הוא היה קוסם רגיל מאוד.
היו לו הישגים סבירים בלימודים, הוא נטה לחולשות אנושיות כגון גאווה וסקרנות בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, ולא עשה שום דבר שאמור להרשים או לזעזע מישהו מאנשי העולם.
נכון, בשנתו הראשונה בהוגוורטס היתה לו הרפתקה מעניינת, אבל הוא בסך הכל הסתקרן לדעת מה הסיפור עם סנייפ וקווירל, בדיוק כמו תלמידים רבים באותה שנה שהספר על חייו של הארי פוטר לא טרח להתמקד בהם.
נכון, הוא התקבל לקבוצת הקווידיץ', אבל מאז ההישג המרשים של תפיסת כדור הזיכרון של נוויל הוא ניצח בעיקר בזכות המטאטא החדשני שהוא קיבל. הוא כמובן היה צעיר מכדי להבין שמדובר ברמאות. כשהוא התבגר הוא ככל הנראה הבין אך העדיף לא לחשוב על זה, כמו מה שרובכם הייתם עושים אילו הייתם זוכים להערצה כל כך גדולה בזכות המטאטא שלכם.
בהרפתקה שעבר בסוף השנה חבריו של הארי עשו את רוב העבודה. הארי הביס את קווירל בזכות מזל טהור.
שזה רגיל לגמרי- אני מוכן להתערב שגם אתם הייתם עומדים בצד ומוחאים כפיים בזמן שרון משחק שחמט קטלני והרמיוני פותרת חידת היגיון מסובכת.
בשנתו השניה כולם חשבו שהארי פוטר הוא רשע- היורש של סלית'רין, מאבן התלמידים הגדול, אך בסוף השנה הארי יצא גיבור ומנצח.
הארי היה רגיל להחריד גם בשנה הזאת- הוא ידע לדבר בלחשננית בגלל טעות של וולדמורט, וזה מה שנתן לו את המוניטין השלילי ומה שאפשר לו להפוך לגיבור לכאורה, בעוד כל מה שהוא עשה היה לפטפט עם הבסיליסק שם למטה בחדר הסודות. כמו כל אדם רגיל, הארי העדיף להיראות גיבור (מי לא?) כשהוא מכוסה דם ואוחז בחרב, שדמבלדור המסכן והמוטעה שלח לו כדי שיתמודד עם ה"מפלצת הנוראה".
בשנה השלישית הארי פוטר הרגיל הסתבך בפרשה לא רגילה והוא מצא את עצמו בין הסנדק שלו שלכאורה רצח את הוריו, איש עכברוש שהוא הכיר בתור חיית המחמד של חברו, ומורה אדם זאב.
כאילו כדי לסבך את העניינים הרמיוני החכמה אך מעט מטורללת עטפה את הכל במחולל הזמן.
אבל כולם זכרו למחוא להארי כפיים על כך שהוא מסוגל להפיק פטרונוס מוגשם, מה שרוב הקוסמים לא מסוגלים לעשות סתם כי הם לא באמת ניסו. ולראיה- שנתיים מאוחר יותר קבוצה של תלמידים שרובם בינוניים בהישגיהם הצליחו להפיק פטרונוסים מוגשמים. אתם מכירים אותם בתור צבא דמבלדור.
הארי הרגיל שלנו זכה לשנה מסובכת אפילו יותר לאחר מכן, כשאוכל מוות מטורף הכניס אותו למשחק המיועד לקוסמים בני שבע עשרה ומעלה.
הארי פוטר ניצח בקושי, בעזרת שילוב של רמאות ומזל.
אני לא מאשים אותו - כשאתה נמצא במצב כל כך מפחיד ומשוגע, אתה לא אומר לא לקיצורי דרך. מה רציתם, שהארי יפער עיניים מלאכיות ויגיד: "האגריד, אם אתה רוצה להראות לי משהו שקשור למשימה הקרובה אז אל תעשה את זה כי זאת רמאות!"?
רציתם שהוא יגיד: "מצטער, דובי, אני אמור לגלות לבד איך עושים את זה, אל תיתן לי אצות זימיזים"?
בסופו של המשחק, אכן הוכח שהוא מסוכן מדי בשביל בני ארבע עשרה ואפילו בשביל בני שבע עשרה, שכן סדריק דיגורי המנוח קיפח את חייו. הייתם מצפים שמארגני המשחק יוודאו שגביע המשחק איננו מקולל על ידי קנאים, אבל בגלל הכישלון של אותם חסרי אחריות הארי פוטר המסכן סומן בשנתו החמישית כרוצח. בנוסף, חבריו של הארי דחפו אותו להדריך תלמידים בגילו במסגרת לא מאושרת, מה שסיבך אותו בצרות. כמו רוב הנערים בגיל 15, הארי פוטר הרגיל לא הצטיין בטקט ורגישות ולכן לא הצליח לשמור על מערכת היחסים שלו עם צ'ו צ' אנג, הנערה איתה חלק נשיקה ראשונה.
בשנתו השישית הארי פוטר הרגיל זומן פעמים רבות למשרדו של המנהל, שהביע בו עניין לא רגיל ולא בריא, מה שהקשה על הארי פוטר הרגיל לשמור על שפיות, והוביל אותו לרדוף אחר חפצים דוממים במקום ללמוד את שנתו השביעית בהוגוורטס. בסוף אותה שנה, בעקבות לחץ שהפעיל עליו המנהל לפני מותו, הוא התעמת עם וולדמורט, וניצח בזכות מזל טהור ולא בזכות תכונה בלתי רגילה כלשהי. כמובן שעולם הקוסמים. נשא אותו על כפיים כגיבור בלתי רגיל. כשתהילת הניצחון שככה מעט, רבים בעולם הקוסמים ובעולם המוגלגים בחרו להתייחס אליו כאל נוכל לא רגיל. הם לא ידעו שהארי פוטר הוא לא נוכל ולא גיבור, אלא קוסם רגיל ומשעמם ברגליליותו הרגלילית.