דור הזהב של וויזלי || אביטל

בע"ה

שם הפאנפיק: דור הזהב של וויזלי
שם הכותבת: אביטל
דירוג: G
שיפ: הזוגות הרגילים
סוגה (ז'אנר): פלאפי
פאנדום: הארי פוטר
ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג המדהימה!

נכתב במסגרת טורניר הפאנפיקים המשולש.

אני מאד מאד אוהבת תגובות, תפרגנו (:

מולי עמדה במטבח ובישלה את מרק הבצל המפורסם שלה. רגליה כאבו, אבל האדרנלין והשמחה עזרו לה להתעלם מהן. המרפא ציווה עליה לנוח היטב ולא לעבוד קשה, אך בשביל הנכדים שלה היא הייתה מוכנה לעשות הכל - היא ידעה שזה מה שנותן לה את הטעם לחיים.

היא הסתכלה בשעון הגדול והישן שהיה תלוי על הקיר במטבח. עברו הימים שבהם הוא נראה היה חדש וצעיר, כיום הוא נראה מרוט, ישן, מקולף וזקן - משקף את הזוג שעוד נשאר לגור כאן בבית הזה. השעון ידע ימים טובים יותר, אך המשיך לשמש את מולי נאמנה. כשהסתכלה בשעון הרגישה קשר אל ילדיה שנמצאים הרחק ומתעסקים בדברים שונים בתכלית מכפי שדמיינה בעבר.

נקישות נשמעו על הדלת. מולי דידתה עם מקל העזר שלה ופתחה את הדלת לכדי חריץ דק. ראשה הציץ מבעד לדלת וכשראתה את העומד בפתח פתחה את הדלת לרווחה. ארתור וויזלי נכנס פנימה, מחייך את חיוכו התמידי והתיישב על הכיסא במטבח. מאז שהחלו להזדקן, הקפידו על דפיקות בדלת בכל פעם שאחד מהם הגיע למחילה, כדי לא להבהיל את הלב שמתרגש בקלות יתר.

"מה שלומך?" שאלה מולי בחיוך והניחה את המקל על הכיסא הסמוך, "איך היה בעבודה?"
ארתור נשען אחורה וסיפר על העובדים הצעירים שהצטרפו למחלקה שלו היום. "איך העולם משתנה, מולי, רק אנחנו נשארים אותו הדבר…" גיחך, "איזה פער יש בינינו לבין הצעירים של היום…"
מולי ידעה שארתור לא מתכוון ברצינות. הוא נשאר צעיר לנצח ונשאר בתפקידו בתור ראש מחלקת רישוי ופיקוח על חפצים קסומים, למרות שיכול היה לצאת לפנסיה מזמן. הם לא הרגישו זקנים, למרות הגוף שנחלש והזדקן ונפשם עוד הייתה מלאת חיים כבעבר.

בליל של קולות שמחים נשמעו מבחוץ. ארתור קם ממקומו ובחיוך רחב ניגש לפתוח את הדלת. הדלת נפתחה עוד לפני שהספיק להגיע אליה והמון רגליים קטנות שעטו פנימה ומילאו את הבית. הנכדים הקיפו את סבא וסבתא והתיישבו מסביב לשולחן שהיה עמוס לעייפה.

הילדים ובני זוגם נכנסו פנימה רק לאחר כמה דקות, נושאים מזוודות גדולות ומפטפטים בקול. מולי ניגשה ונשקה לכל אחד מהם, מתרגשת לראות את כל צאצאיה מתכנסים יחד בבית אחד.

"אמא, אין כאן מקום," התלוננה לילי לג'יני, "וג'יימס לא נותן לי לשבת לידו."
מולי הסתכלה איך ג'יני מיישבת את המריבה בקלילות וגאווה גדולה גאתה בה. מי היה מדמיין איך תראה המשפחה שלה לאחר תשע עשרה שנים? המציאות עלתה על כל דמיון.
זה היה הביקור האחרון של המשפחה כולה לפני נתק ארוך מאד. בחופש הגדול הם התכנסו יחד פעמים רבות, אך מחר בבוקר ייסעו כולם לרציף תשע ושלושה רבעים וייפרדו מהנכדים החמודים שמתחילים את הוגוורטס. הפעם הבאה שבה תתכנס יחד כל המשפחה תהיה רק בחג המולד.

מרק הבצל המהביל נמזג לצלחות בזו אחר זו ושקט השתרר. הוא נכח אך לרגע, כיוון שרוז נפלה מהכיסא וגרמה לפרצי צחוק חנוקים שגררו אחריהם שטף מילים שלא נגמר. הילדים פרשו מן השולחן ונשארו רק המבוגרים, מתאחדים שוב לזכרונות מחודשים.
"טוב לשבת כולם כך ביחד," לחש ביל בעיניים שהתלחלחו בצורה מחשידה, "אני לא זוכר כמה שנים לא ישבנו ככה ביחד. גם כשנפגשנו בחופש כל אחד היה עסוק עם המשפחה שלו ולא נותר לנו זמן ביחד…"
"צריך לעשות את זה יותר," הסכימה ג'יני בחיוך, "במיוחד בשביל אבא ואמא, אם לא בשביל עצמנו…" היא הנמיכה את לחישתה והמשיכה: "רק אני יודעת איך זה להיות לבד בבית ריק, אחרי שכולכם התחתנתם לכם נשארתי לבד עם אבא ואמא והתגעגענו לכולם…"

"זה בסדר," חייכה מולי את חיוכה האמהי והאוהב, וכולם קפצו לשמע דבריה. הם לא שמו לב שהיא נמצאת שם.
היא המשיכה: "כשאני רואה את כולכם יחד, כאן אתנו, אני יודעת שאנחנו נעבור וננצח כל דבר, כי אנחנו משפחה מלוכדת ואוהבת."
אהבה שררה בסלון וכולם הרגישו אותה, נותנים לה להיכנס פנימה אל ליבם. היה צפוף מאד, אבל לו אדם חיצוני היה נכנס, הוא לא יכול היה לפספס את הדבר העיקרי שהעסיק אותם - הכח שנוצר שם - כח של משפחה.