מוות (או משהו כזה)

בהשראת סדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט. אין צורך לקרוא כדי להבין, אך בהחלט ממולץ בחום.

עניו של ג'יימס היו עצומות בחוזקה ואגרופו מהודק סביב שרביטו, כמו ילד ששומע את שקשוק השלשלאות הגוררות את רכבת ההרים מעלה. אך הנפילה מעולם לא הגיעה. הוא פקח עין אחת בזהירות, ואז את השנייה. רואה שתקרת ביתו שלמה למראה, הוא התיישב.

"זה הכל?" שאל את עצמו. סלון ביתו השלם להפליא הרגיש לו כמו מועדון נוער אחרי שהשוטרים פשטו על המסיבה.

"תלוי איך תסתכל על זה."

ג'יימס הפנה את ראשה לאחור. על דלת ביתו שנפרצה עמדה דמות שפופה בברדס שחור ענקי. מגל חד בצורה אל- טבעית עטף את הירח שבשמי אוקטובר בחיבוק קר.

כמה חד צריך להיות מגל על מנת לקצור נשמות?

"מה זאת אומרת?" שאל ג'יימס.

"זאת אומרת שאם תסתכל על זה מכיוון החיים- כן, זה הכל. אבל זו דרך מחשבה פסימית מאד. חשוב על זה מכיוון המוות- זו רק ההתחלה."

"זה באמת מעודד," שיקר ג'יימס. "אז... מי אתה?"

"מי אתה חושב שאני?"

"לא יודע... בהתחלה חשבתי שאתה רוקי דיוויס מלהקת 'הגובלינים המטורפים'."

"באמת? ובכן, זה מחמיא כל כך..."

"אבל אז הבנתי שלרוקי יש יציבה ממש טובה. אל תיעלב, אבל הצורה שלך די עקומה, חבר."

"כן, אה? טוב, אי אפשר לקבל הכל."

"אז אם אתה לא רוקי דיוויס, אתה חייב להיות-"

"מוות," השלים אותו מוות בחביבות.

ג'יימס נאנח. "מזה חששתי."

"כן, טוב, מה אתה יכול לעשות."

סדר האירועים התקני נבנה במחשבתו של ג'יימס. עכשיו, כשהייתה מנותקת מגופו, הייתה מסודרת וצלולה מאי פעם. הוא תמיד חשב שפיטר הוא בחור נחמד כל כך...

הוא התחרט על שלא תלה אותו מהשרוכים בשירותי ההוגוורטס אקספרפס בשנתם הראשונה אחרי הכל.

"מה עם לילי והארי? ו-וולדמורט? מה קרה להם?"

"יש לי חדשות רעות, חדשות טובות וחדשות עוד יותר טובות."

"זה נשמע אופטימי. תתחיל מהטוב אל הרע."

אולי מוות חייך מתחת לברדס שלו, אבל ג'יימס לא ראה זאת, ושמח שכך. "יפה- כמו החיים. אתה מתחיל לתפוס את הקטע של להיות מת."

"תודה לך."

"בכל אופן- החדשות הכי טובות הן שלילי מתה. תוספת מקסימה לאוסף שלי, אם תשאל אותי. החדשות הטובות הן שהצלחתי לנגוס נתח גם מהנשמה של תומי הקטן. החדשות הרעות... ובכן, התינוק שרד."

"באסה," פלט ג'יימס, המום מכדי להיות המום.

"כן... אתה יודע, עם כל ההתפתחות הטכנולוגית המזורגגת הזו אני כבר לא מקבל הרבה תינוקות קטנים. חבל, אני דווקא אוהב ילדים."

"אני מתאר לעצמי..." ג'יימס ניער את ראשו, שבעצם לא היה שם. "תגיד, מה יקרה לו עכשיו?"

"למי?"

"להארי."

"מאיפה לי לדעת?"

"אני לא יודע. חשבתי שאתה מעורב בכוחות גדולים יותר מעצמי הצנוע..."

"ככה אתה חושב?" נחר מוות בזלזול. "לעזאזל עם אלות הגורל האלה-" קורת גג בעלת מימדים קוסמיים התנתקה בכוח נסתר מהתקרה וכמעט פגעה בראשו המבורדס של מוות. "הן... כאלה מדליקות! הלוואי שהיה לי סטייל כמו שלהן..." צייץ מוות בהתרפסות.

ג'יימס עדיין לא היה מסופק. "אבל מה עם מה שנשאר מוולדמורט? מה עם הנבואה?"

"פא- אנשים שואלים אותי את זה כל הזמן. תראה, בחור, אני בסך הכל מקבל פקודות- כשמישהו שם למעלה יחליט שזה הזמן לערוך מסיבת תה גדולה בארץ התמותה, אני אהיה שם לגבות את נשמות הרשעים. אני לא יודע בקשר לכל הקטע של 'אחרית הימים'-" אצבעותיו השלדיות של מוות סימנו מירכאות קטלניות באוויר וגופו השלדי התעוות בצורה צינית. "ובקשר לשאלה הראשונה שלך- ובכן, אף אחד לא יכול להתחמק ממני. נתקלתי בתומי כמה פעמים ברחוב. יום אחד ניפגש לצהריים. אתה יודע איך זה."

"אני לא חושב שהבנת אותי," העז ג'יימס להגיד.

"אני חושב שהבנתי יותר טוב משאתה הבנת את עצמך."

"אבל-"

"טוב, פטפטנו מספיק." מוות תקע שתי אצבעות שלדיות בפיו ופלט שריקה מצמררת שדמתה לחריקת בלמי רכבת מאוחרת מידי כשמכוניתך נתקעה על המסילה. סוס לבן נאה ועליז דילג לתוך הבית דרך משקוף הדלת המנותץ. מוות ליטף את ראשו בהערכה.

"זה סוס... חמוד," הופתע ג'יימס.

"כן, אה? סוס טוב."

"אה... אתה יודע, ציפיתי שתרכב על משהו מפחיד יותר- איזה דרקון זומבי או לפחות חד קרן מרושע..."

"אני יודע. פעם היה לי שלד של סוס, אבל הוא כל הזמן התפרק, שלא לדבר על אי הנוחות..." מוות טיפס בקלילות אל גב סוסו והושיט לג'יימס יד. "אתה בא?"

ג'יימס החליט להיות חכמולוג בפעם האחרונה במשך שהותו בארץ התמותה. אחרי הכל, לכל דבר יש פעם אחרונה. "יש לי ברירה?"

"לא."

ג'יימס נאנח ולקח את ידו חסרת התחושה של מוות, זה הניף אותו אל האוכף מאחוריו. הוא דרבן את הסוס, שפתח בדהרה ונסק אל השמיים השחורים, ממריא מעלה- מעלה, מעבר לכוכבים, אל עבי הנצח.

"תגיד," צעק ג'יימס בניסיון לגבור על הדממה שרעמה סביבם. "מה עם סיריוס ורמוס ופיטר וכל השאר?"

מוות גלגל את עניו לנוכח שאלותיו. "אני אמסור להם דרישת שלום כשראה אותם. אני בטוח שלא ירחק היום."