אני אוהבת אותך, סיריוס בלק.

אזהרה לקוראים:
הפיקצר הזה מדורג Nc17, ולא סתם. אם גם אתם חושבים על חוקי ''עשה ואל תעשה'' למערכות יחסים, מה שקורה בפיקצר הזה נכנס בענק לקטגוריית ''אל תעשה''. נא לא ללמוד משהו מהפיקצר הזה.

שם הכותבת: החברה האלמונית של michal8624, אתם מכירים אותי מנקודת מבט וייסוריי ההתבגרות.
הרמיוני נשארה בכיכר גרימולד מספר 12 כשרמוס לקח את רון והארי לסמטת דיאגון כדי לקנות ציוד לבית הספר. להרמיוני כבר יש הכל. 

היא התכוונה ללכת ללכת לחדר שלה, כששמעה קול בכי מאחד החדרים. 

היא פתחה את הדלת לכדי חריץ קטן, וראתה שם מחזה מוזר למדי. סיריוס, מכווץ בצמוד לקיר, בוכה, ולידו בקבוק וויסקי אש חצי מלא. 

היא מעולם לא ראתה אותו כל כך חסר אונים ואומלל. 

הרמיוני הרגישה קצת משונה, ורגש שלא חוותה הרבה זמן התגנב לליבה. רחמים. 

היא הביטה בו בדאגה, ופתחה את הדלת.

סיריוס הרים אליה מבט דומע. היא נאנחה. ''מה את עושה לעצמך?" חשבה, ועזרה לו לקום. 

הרמיוני נופפה בשרביטה והבקבוק נעלם. 

סיריוס התמודד על רגליו ונשען על הקיר, עדיין מתייפח קלות. היא אחזה בידו.

הוא נתמך בה במשך כמה שניות, ואז דחף אותה בפתאומיות ורץ לחדר השירותים הקרוב. הרמיוני משכה את שפתיה ככשמעה משם קולות הקאה.

סיריוס חזר כעבור כמה דקות, פניו עוטות גוון ירוק-בהיר חולני למדי, והגריפינדורית ליטפה את ראשו.

הוא הרים אליה מבט אומלל, והיא קלטה שהוא כבר צלול כמעט לגמרי. היא חיבקה אותו והם עלו לחדרו.

כשהגיעו, סיריוס צנח על מיטתו, אוחז בראשו הכואב. הרמיוני התיישבה לידו, וליטפה את שיערו המתולתל. 

''סיריוס?" שאלה הרמיוני כעבור רגע של שתיקה נעימה.

''מממ?" 

''למה בכית?"

סיריוס שתק. 

הרמיוני הביטה עמוק אל תוך עיניו. ''חשבת על החיים שלך, נכון? משפחה שלא אהבה אותך, 2 מהחברים שלך מתים, בגלל השלישי, שהאשים אותך במוות שלהם, 12 שנים באזקאבן, שנתיים במרדף, ועכשיו סוג של מעצר בית? זה קשה.''

הוא הביט בה, שפתו התחתונה רטטה ועיניו התמלאו בדמעות.

הרמיוני אחזה בידו.

''הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה.'' היא לחשה לו. ''תישן עכשיו, רמוס והבנים חזרו.''

הרמיוני כיבתה את האורות, כיסתה את סיריוס ונשקה על לחיו.

הוא הביט בה, קצת בהלם, ונגע במקום ששפתיה נגעו בו. 

''לישון.'' היא ציוותה ויצאה מהחדר.

סיריוס עצם את עיניו ונרדם כמעט מיד.

הרמיוני ירדה למטה, ופגשה ברמוס, רון והארי. שלושתם נראו במצב רוח מרומם למדי.

''היי 'מיוני, הבאנו משהו בשביל סיריוס, את יודעת איפה הוא?'' שאל הארי בביישנות.

''הוא לא מרגיש כל כך טוב, אולי אחר כך?'' הציעה הרמיוני.

הארי החוויר. הוא אף פעם לא חשב שסיריוס יכול לחלות. הוא תמיד היה שם, חזק ויציב, גם אם לא הכי זמין, ולא הכי רציני, והארי ידע עד כמה הסוהרסנים יכולים להחליש בן אדם, אך הוא אף פעם לא העלה בדעתו את הרעיון שיכול לקרות משהו לסיריוס.

הרמיוני עלתה למעלה, לבדוק מה שלום סיריוס, ולהגיד לו לבוא. היא גילתה שהוא עדיין ישן, וחייכה לעצמה. הוא נראה כל כך מתוק...

מכורבל עמוק בתוך השמיכה החמימה בתנוחה עוברית, וחיוך קטן על פניו.

הרמיוני התמודדה למראיהו. הוא היה כל כך יפה, כל כך שליו, רגוע וחסר דאגות. היא שמחה שעיניו עצומות, והמבט הרדוף תמידית לא נראה בעיניו. היא יכלה לדמיין אותו בתקופת נעוריו.
היא רכנה מעליו ולחשה באוזנו: "אני אוהבת אותך, סיריוס בלק.''

הוא זע מעט, והמתולתלת התרחקה במהירות. עיניו מיצמצו אך נשארו סגורות, כאילו הוא שרוי בשנת חלום. היא שמעה את קולו הצרוד ממלמל את שמה בשנתו. ''הרמיוני...'' 

צמרמורת עברה בגופה למשמע קולו.

הרמיוני נשכה את שפתיה. זה בלתי אפשרי. היא לא יכולה להתאהב בו. זה או סיריוס, או הארי. אם הארי יידע על רגשותיה הוא לא ירצה שישארו חברים. בכל זאת, זה הסנדק שלו. והוא מבוגר ממנה! 

אני צריכה לדבר על זה עם מישהו. חשבה. עם הארי אני לא יכולה לדבר, וגם לא עם רון. אני צריכה מישהו נייטרלי. 

ואז, כמו בסרטים המצויירים, היא שמעה קול שכאילו הדליק נורה מעל לראשה. קולו של רמוס.
הרמיוני רצה במדרגות, בדיוק בזמן כדי...
היא נתקלה ברמוס ונפלה על הרצפה.
הוא השתופף אליה והושיט לה את ידו. היא נאחזה בו וקמה.
''את בסדר?'' שאל.
''מממ, כן, רמוס-אני-צריכה-לדבר-איתך-עכשיו.'' היא אמרה במהירות.
הוא הביט בה בבלבול.
''אוך, בוא כבר.'' היא אמרה והובילה אותו לספרייה.
הרמיוני התיישבה על הספה ורמוס תפס לו את אחת הכורסאות.
''טוב, אז ככה,'' היא פתחה בנימה עניינית. ''אני חושבת שאני מתאהבת בסיריוס.''
רמוס הפנה אליה מבט מופתע.
''אני פוחדת. מאוד פוחדת. אם אני אהיה עם סיריוס, אני אאבד את הארי. עם אני אנסה, וסיריוס לא יאהב אותי בחזרה, אני אאבד את שניהם. ואני אפילו לא בטוחה שקשר כזה עם בגיר הוא חוקי, מה לעשות?!" הרמיוני שאלה ותלתה ברמוס מבט חסר אונים.
''לכי אליו." פלט רמוס לפתע. "אם הארי באמת חבר שלך, לא יהיה לו אכפת, והוא אפילו ישמח בשבילכם. בקשר לסיריוס, אני בטוח שהוא יאהב אותך, אי אפשר שלא, רק תגידי לו. ולגבי משרד הקסמים - הם לא חייבים לדעת."
הרמיוני חייכה אליו חיוך דומע. ''רמוס לופין, הבתול החסוד, מלמד אותי על אהבה ועבירות על החוק. פשוט נפלא.'' היא צחקה והלכה משם.
בדרך, היא פגשה ברון, שנתן לה קופסה קטנה ואמר לה לתת אותה לסיריוס.
הרמיוני הנהנה בראשה ועלתה אל חדרו של סיריוס.
היא חייכה כשראתה אותו יושב על מיטתו, שקוע בספר עב כרס.
הגריפינדורי הרים את עיניו. ''היי,'' הוא אמר, מופתע מעט.
''היי,'' היא השיבה והתיישבה לידו.
סיריוס הניח את הסימנייה בעמוד שעצר בו, וסגר את הספר.
''על מה הוא?" שאלה הרמיוני.
''אופנועים.'' הוא אמר ולא פירט יותר.
''יש לי משהו בשבילך.'' אמרה הרמיוני. ''רמוס, רון והארי הכינו לך את זה.'' היא דחפה לידיו את הקופסה.
סיריוס פתח את הקופסה הקטנה ובתוכה נגלה תליון נפתח. הוא לחץ על הכפתור שפותח את התליון ובפנים נגלו תמונות של סיריוס בכל התקופות המאושרות בחייו: בהוגוורטס, בתור כלב, בתקופה שהוא גר אצל הפוטרים, ובחתונה של ג'יימס ולילי.
סיריוס בהה בתמונות בנוסטלגיות, והרמיוני חשבה שהוא חמוד.
היא הסיטה את הפוני המתולתל שלו מפניו, ואצבעותיה ליטפו את מצחו בעדינות. היא כיווצה את גבותיה.
''מה?" שאל סיריוס.
''איך אתה מרגיש?" שאלה הרמיוני בהיסוס.
''כאילו שתיתי לבה, הכניסו אותי למערבל בטון, ריסקו לי את הרגליים עם פטיש, הכניסו אותי למקרר ושמתפוצץ לי הראש, אני בסדר, אבל אני משוכנע שזה יעבור.'' הוא חייך אליה.
''בתור קונדסאי אתה תמים נורא,'' היא נאנחה, והכריחה אותו לשכב, מכסה אותו היטב בשמיכה.
הרמיוני הצמידה את שפתיה למצחו הלוהט של סיריוס ומלמלה לעצמה: ''פשוט רותח... אוך, בשם תחתוניו של מרלין, זה בטח איזה 40 מעלות...''
''*תירגעי.*" אמר סיריוס ואחז בידה.
היא זימנה לו כוס מים ותרופה, ונתנה לו.
''קח,'' היא אמרה. הוא בלע את הכדור, ולגם מעט מהמים.
''תודה,'' הוא לחש. היא התיישבה לידו.
''אתה רוצה לבוא לארוחת ערב?" שאלה אותו. הוא נחר ברעש.
''אז אני מבינה שזה לא,'' היא ציחקקה והייטיבה את השמיכה. הרמיוני ירדה לארוחת הערב.
''מה קורה עם סיריוס?" שאל הארי בדאגה.
''ישן, העצלן, צחקה בתשובה.
''טוב,'' אמר הארי, עדיין מוטרד מעט, והם התיישבו לאכול.
אחרי הארוחה, סיריוס ירד למטה.
''אתה מרגיש יותר טוב?" שאלה הרמיוני והפנתה את ראשה ממשחק השחמט.
''הרבה יותר.'' הוא קרץ לה והיא חייכה אליו. רמוס מירפק אותה. ''את בוהה ויש לך חיוך מטופש על הפרצוף.'' לחש.
היא הסמיקה.
הרמיוני המשיכה לעופף במחשבותיה במשך כל אותו משחק.
היא אפילו הפסידה לרון פעמיים ברצף! (אבל זה לא חדש לאף אחד.)
כמה שעות אחר כך הארי תפס אותה לשיחה. (כאילו, מילולית. הוא באמת *תפס* אותה.)
שחור השיער גרר אותה בפרק ידה למטבח, *ממש* לא בעדינות.
''ראיתי איך את מסתכלת עליו. באמת, הרמיוני, זה ממש לא מתאים לך.'' הוא לחש, כלא מאמין.
''הא... הארי, אני לא מבינה על מה אתה מדבר!" צייצה ברעד, וניסתה לחמוק ממנו.
הוא הצמיד אותה בכתפיה לקיר המטבח.
''מה יש לך?!" סיננה בזעם וניסתה לבעוט אותו מעליה.
הוא הידק את אחיזתו.
''הצילו!!!" היא קראה והוא הניח את ידו על פיה.
''תהיי בשקט, 'מיוני, אני רק רוצה לדעת אם סיריוס יודע שאת דלוקה עליו רצח, ולמה לעזאזל לא אמרת לי כלום?!" היא שמעה אותו לוחש בקול פגוע, ועיניו הירוקות מתמלאות בדמעות.
הוא שיחרר אותה והיא הניחה יד על כתפו.
''הארי,'' היא לחשה אליו. הם התיישבו על השולחן.
''למה עשית את זה? למה ככה? חשבתי שאתה עומד לאנוס אותי או משהו.''
''הייתי חייב לדעת. אם לא סיפרת לי עד עכשיו, למה שתספרי לי?" הוא שאל בקול חלול.
הרמיוני אחזה בידו. ''פחדתי. הארי, אני פחדתי שתכעס עליי.'' היא אמרה, בוכה גם היא. ''פחדתי שלא תרצה שנהיה חברים יותר, ואני אפילו לא יודעת אם סיריוס אוהב אותי בחזרה...'' היא התייפחה.
הארי חיבק אותה. ''אני לעולם לא ארצה שנפסיק להיות חברים, את כמו אחות בשבילי.'' אמר. ''ואני שמח שאת מאוהבת. גם אם זה נגד כל הסיכויים.''
הם הידקו את אחיזתם ושיחררו. ''לכי אליו.'' הוא לחש לה.
היא הנהנה בראשה ורצה משם.

סיריוס ורמוס ישבו בסלון ושוחחו על ''דברים של מבוגרים'' כגון כסף, המסדר, וכמה לא הוגן שסיריוס לא הוכרז כחף מפשע כשהרמיוני כמעט דרסה אותם.
''סיריוס!'' היא קראה ותפסה בידו. ''אני חייבת להגיד לך משהו!" אמרה ומשכה אותו למעלה אל החדר שלו.

''מה?!" דרש סיריוס לדעת כשהרמיוני דחפה אותו לתוך חדרו שלו, נעלה את הדלת והטילה לחש השתקה.

היא השכיבה אותו, ממש לא בעדינות,  כמעט באגרסיביות, על מיטתו, וריתקה אותו למזרון בכתפיו.
הגריפינדורית רכנה אליו ולידה: ''אני אוהבת אותך, סיריוס בלק.''
הרמיוני נצמדה אליו, והתחילה לנשקו באלימות. סירוס שיחרר את ידיו ונענה לה, מצמיד אותה קרוב אליו. כשהתנתקו, מתנשפים, סיריוס התיישב ונשען על הקיר.
''אפשר יותר בעדינות? בכל זאת, אני עדיין לא במייטבי,'' שאל, וכשפגש את מבטה הוסיף: ''לא שאני לא אוהב את איך שאת מנשקת.''
היא חייכה אליו חיוך שובב, ונישקה אותו בשנית, עדינה יותר.
הם צצלו אל המזרון, והרמיוני פשטה את חולצתו של סיריוס מעליו.
הוא היה רזה, אך עוד נשאר זכר לשרירים מפוארים בעבר. סיריוס חייך אליה חיוך מריר.
הרמיוני העבירה את ידיה על כתפיו, מתחיל לרדת למטה, עוצרת כדי לנשק תכופות.
היא התכוונה לפתוח את רוכסן מכנסיו, כשעצר אותה.
''לא עכשיו. את צעירה מדי, זה לא מתאים.'' אמר, מרחיק אותה מעט.
היא נאנחה והמשיכה לנשק אותו, הוא ליטף את שיערה המבולגן והביט בה באהבה.
''אני אוהב אותך, הרמיוני גריינג'ר.'' הוא אמר, והיא שמה לב שהצבא הרדוף כבר החל להימחות ממעמקי עניו, מקווה שלתמיד.
''גם אני אוהבת אותך, סיריוס בלק.'' לחשה בפעם האחרונה.