ג׳יימס f*****g פוטר

בס"ד

ויתור זכויות לג׳ואן פריקינג רולינג. אזהרה: הפאנפיק מכיל קללות. קריאה מהנה.

"אבא שלי הציל את העולם בערך. אמא שלי שחקנית קווידיץ' מפורסמת. דודה שלי שרת הקסמים, שאר הדודים שלי עובדים עם דרקונים או גובלינים, ויש גם שני דודים מסכנים שעובדים באיזו חנות טריקים בסמטת דיאגון. אבל חוץ מהשניים האלה, המשפחה שלי מושלמת. כולנו גריפינדורים, חוץ מאחי הקטן והסורר שהגיע לסלית'רין איכשהו, אבל חוץ ממנו אנחנו המשפחה המושלמת. בעצם, אני המושלם. יש לי חברים מושלמים, כל המורים בהוגוורטס מתים עליי, אני המחפש של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור שזה, אם נודה באמת, התפקיד הכי משמעותי. תבינו, אנחנו יכולים לשחק מול קבוצה איכותית של רודפים ושומר מהטובים בעולם, ולאחר משחק מתיש ומייגע של כל השחקנים, כל מה שצריך זה שאני אמצא את הסניץ' כשההפרש קטן ממאה וחמישים נקודות, וזהו! ניצחנו! אנשים אומרים שהתפקיד הזה לא הוגן, אבל אם להיות מחפש בקווידיץ' זה לא הוגן אז גם להיות הבן הבכור של הארי וג'יני פוטר זה לא הוגן. אבל זה אני, הבן הבכור של הארי וג'יני פוטר. אני ג'יימס פאקינג פוטר, וכולכם יכולים לקפוץ לי."
ג'יימס המחויך סיים לדבר, והעיתונאית שישבה מולו נראתה קצת המומה.
"מה יש, מותק? את מתרגשת לדבר עם חתן החיוך המושלם של השבועון 'למכשפה'?" שאל ג'יימס סיריוס בחיוך.
"אה..." היה מה שהיא הצליחה לומר, ואז היא נשמה עמוק ואמרה, "אתה בטוח שככה אתה רוצה להציג את עצמך?"
"מה זאת אומרת?" ענה ג'יימס, עדיין בחיוך זחוח, "אני ג'יימס פאקינג פוטר! עולם הקוסמים בכיס שלי! עם קצת מזל, מינרווה תמנה אותי למדריך בשנה הבאה!"
"פרופסור מקגונגל, בשבילך," אמרה העיתונאית, "פשוט... זאת הפעם הראשונה שנער בן חמש עשרה זוכה בפרס החיוך המושלם, אתה מבין? ואני לא חושבת שכל הנאום הזה יאיר אותך באור כל כך חיובי."
"מה זה משנה איך הנאום הזה יאיר אותי? יש לי חיוך יפה, נכון? ואני מחפש בקבוצת הקווידיץ', וחצי מהבנות בהוגוורטס מחזרות אחריי, את באמת חושבת שכמה מילים שיהיו כתובים ליד התמונה שלי בעיתון שלך ישנו משהו, סקיטר?" שאל ג'יימס.
"אני לא סקיטר," אמרה הכתבת, "אני ליאה ג'והנסון, מראיינת מטעם השבועון 'למכשפה', ו-"
"מה זה משנה? כולכן סקיטר בסופו של דבר," אמר ג'יימס, "אבל אני לא. כמוני יש רק אחד, כי אני ג'יימס פאקינג פוטר."
"כן, הבנתי את המסר, למרות שהוא מאוד בוטה לטעמי ואני כנראה אאלץ לצנזר איזו מילה כשהריאיון ירד לדפוס," אמרה ליאה בייאוש. החיוך הקורן שהיה נסוך על פניה כשנכנסה בין כותלי הוגוורטס באותו הבוקר נמחק מפניה שניות ספורות לאחר שהחלה לראיין את ג'יימס סיריוס פוטר, בנם של, לרגל זכייתו בפרס החיוך המושלם לשנת 2018. הראיון נערך באחת הכיתות הנטושות, וכשליאה תיארה בפני ג'יימס איך תיראה הכתבה עליו – תמונות רבות שלו ומעט מאוד מלל וציטוטים שלו – הוא פצח בנאום הזה.
"פשוט אתה יוצא כאן נגד חנות ההוקוס מוקוס, שהיא מאוד פופולארית," אמרה ליאה, "ואני לא בטוחה שההערות שלך על בית סלית'רין הן במקום, אתה מבין? ואתה גם עוקץ את מובילי המחאה להסרת הסניץ' ממגרשי הקווידיץ' שתופסת תאוצה לאחרונה, אני מרגישה ש..."
"מה קרה? כואב לך לשמוע את מה שיש לג'יימס פאקינג פוטר להגיד?" צחקק ג'יימס.
אפילו כשמזכירים באוזניה את שמו של וולדמורט ליאה לא נרתעה ועיקמה כך את פרצופה. אבל היא לא אמרה דבר ונשמה עמוק לפני שענתה. "תראה, הראיון איתך אמור להיות אוהד. בכל זאת, אתה זוכה כאן בפרס. השבועון 'למכשפה' מאז ומתמיד לא התעסק בסוגיות רגישות ונפיצות במיוחד, כמו שאתה מערב כאן, ואני לא חושבת שהראיון איתך צריך להיות כל כך פרובוקטיבי. אם הראיון יתפרסם כך, אתה תקבל לא מעט ביקורות."
"ביקורות לא יזיזו לי," אמר ג'יימס, "שיבקרו, אז מה? אני יודע שברגע שאני מסיים ללמוד בהוגוורטס, אני יכול לעשות מה שבא לי. להיות שחקן קווידיץ'? בכיף, כל הקבוצות עומדות בתור להחתים אותי. להיות הילאי? אבא שלי ראש מחלקת ההילאים, אין שום בעיה. ללכת לפוליטיקה? הרמיוני כבר תסדר את זה. ואם אני לא ארצה לעבוד, מחכים לי ציים של אוניות בגרינגוטס, שגם שם יש לי דוד שעובד, ככה שלא אמורה להיות לי שום דאגה בחיים."
"לא חשובה לך דעת הקהל?" שאלה ליאה.
"הקהל יכול לקפוץ לי, אני ג'יימס פאקי-"
"-נג פוטר," השלימה ליאה, "אני יודעת. אני לא אוהבת את זה בכלל, אבל המסר הצליח לחלחל לצערי. ומה לגבי כל האנשים שאתה פוגע בהם? המצפון שלך נשאר נקי אחר כך?"
ג'יימס ליגלג בקול. "לא הבנת? אני לא צריך מצפון! בשביל מה כל הדאגה המצפונית הזאת אם לא משנה מה אעשה, אני אסתדר בחיים?"
"אוקיי..." ענתה ליאה ורשמה כמה שורות בפנקס שלה, "ומה לגבי אחיך ובת הדודה שלך שהתחילו גם הם ללמוד בהוגוורטס השנה?"
"רוז היא גריינג'רית, חנונית אמיתית, אני אוכל להשתמש בה בשביל ללמוד למבחנים וכל הבולשיט הזה," ענה ג'יימס, "לא שאני באמת צריך להיבחן, כל המורים מתים עליי ובבחינות הבגרות שיהיו לי בשנה הבאה כל הבוחנים יתנו לי מאה רק כי אני ג'יימס פאקינג פוטר. ובקשר לאלבוס... הוא תמיד היה ווירדו, את יודעת? לא פלא שהוא הגיע לבית הכי מסריח בהוגוורטס. בואי נודה באמת, הסלית'רינים נמצאים במרתף, יש להם חדר סודי שהוא בעצם ביוב, כל דבר אצלם כזה מסריח."
"זה לא דבר נחמד לומר על אחיך," אמרה ליאה.
"בסדר, נו, זה לא שאחי כל כך נחמד אליי בחזרה," ענה ג'יימס.
"ואיך הלימודים בהוגוורטס?" שאלה ליאה.
"את יודעת, כל המורים מדברים כל הזמן, ובסוף אני מוציא מאה בכל המטלות כי אני ג'יימס פאקינג פוטר. אני לא באמת צריך ללמוד."
ליאה נאנחה. "אתה יודע מה החלק הכי נורא?"
"מה?"
"שגם כשתצא לעולם האמיתי, אתה תמשיך לחיות ככה. הבועה הזאת לא תתנפץ לך בפרצוף. יש אנשים שמחוץ להוגוורטס הם לא שווים כלום, אבל אתה... אתה תמיד תהיה שווה משהו, רק כי אתה ג'יימס פאקינג פוטר," ליאה ענתה, "אנשים נלחמים בשיניים כדי לקבל תנאים כמו שלך, ואתה פשוט..."
"אני פשוט קיבלתי מתנה משמיים, ואני מנצל אותה עד הסוף," אמר ג'יימס בחיוך.
"מנצל לרעה," ציינה ליאה, "יש כמה תלמידי שנה ראשונה שמדווחים שהתעללת בהם והתנהגת כלפיהם בבריונות, כמו כל תלמידי בית סלית'רין וכן כמה מתלמידי שאר הבתים שהם לא גריפינדור."
"זה לא שאני מנצל לרעה, להפך, אני מנצל לטובה," ענה ג'יימס, עדיין באותו חיוך זחוח, "לטובה שלי."