חברות ללא תנאים

שם הפאנפיק: חברות ללא תנאים
כותבות: טהר, חוי
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: ג'ן
ז'אנר: קומדיה, פלאפי
דירוג: G
וויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג
בטא: אביטל (Do good deeds) המדהימה:)

רמוס ניסה להרים את המזוודה שלו לקרון הרכבת האדום. זה לא עבד, בלשון המעטה. הוא כמעט נפל אחורה הישר על כלוב של ינשוף, שהביט בו במבט שמאוד הלחיץ אותו. 
"היי, צריך עזרה?" הוא שמע קול גבוה מאחוריו, "נראה כאילו אתה מסתבך". השואל היה ילד בעל שיער ארוך ושחור, שכיסה את עיניו.
"נראה כאילו?" הוא סינן לעצמו בשקט עם צחקוק קל, "כן, תודה לך. אני רמוס, אגב." 
"סיריוס, בלי שם משפחה." הנער שמולו הושיט יד ללחיצה.
רמוס הושיט בחשש את ידו. "א-אז גם אתה בשנה הראשונה?" 
הוא ניסה להיזכר כמה שיותר מהר במה שאחותו, קלרה, שהייתה בשנה החמישית, אמרה לו בקיץ על - "איך לרכוש חברים ולא להביך את עצמך". לפתע, הוא נזכר שהחוק השני היה לא לגמגם מול אנשים חדשים. נהדר, הוא עוד לא עלה על הרכבת וכבר הוא הפר חוק אחד.
"אני רואה שאתה תקוע במחשבות עמוקות - אז כן, אני בשנה הראשונה ואני מניח שגם אתה." הנער הרים אליו מבט, "ועכשיו, בוא ואעזור לך כבר עם המזוודה."

"אז... אה... אתה רוצה למצוא קרון?" רמוס ממש קיווה שסיריוס יסכים.
"אני אשמח," חייך סיריוס והרים את המזוודה של רמוס. "שנלך?"
רמוס כמעט בכה מהקלה. נדמה שהדאגות שלו היו סתמיות, אולי הכל עוד יוכל להסתדר בסופו של דבר. הם הלכו בקרונות העמוסים וניסו לחפש תא. 
"היי, וואו, עצרו רגע! לאן אתם חושבים שאתם הולכים?" ילד קטן ורזה עוד יותר מרמוס חסם להם את הדרך וניגב את משקפיו העגולות בחשיבות, "שניכם מוזמנים לתא שלי."
רמוס ראה שסיריוס כמעט מתפקע מצחוק. 
"בטח," ענה רמוס לפני שסיריוס יאמר משהו טיפשי.
הם נכנסו אל התא הנקי. "היי, מי זה?" הצביע סיריוס בחוסר נימוס על ילד שמנמן שעסק בבליסת חבילת צפרדעי שוקולד.
"זה פיטר, תכירו," הציג אותו ג'יימס.
"היי, פיטר, תשאיר גם לנו!" אמר סיריוס בהתלהבות. 
רמוס גלגל עיניים, מסתיר בקושי חיוך. "אל תחייך!" הוא הזכיר לעצמו, "קלרה אמרה שחיוכים רבים מידי מראים על פתטיות." הוא מחק את החיוך מיד.
"היי, רמוס, הן מעולות!" קרא אליו סיריוס עם פה מלא שוקולד, "בוא תטעם אחת! ואתה בלוויה או משהו? לפי הפרצוף הזה..."
זה היה השלב שבו הוא כבר לא התאפק וחיוך רחב התפרש על פניו - "אני אשמח לטעום אחת."
הוא לקח אחת, נתן בה ביס קטנטן והתיישב ליד סיריוס. 
"חשבתי שאתה לא בקטע של להיות איתנו, פראי האדם," אמר לו סיריוס. הוא כבר בלע את מרבית השוקולד, אבל מעט שוקולד עוד היה תקוע בין שיניו. 
"למה לא?" רמוס הרים גבה, "ועד עתה אתה כבר הספקת לעזור לי, ג'יימס הזמין אותי לתא ופיטר נתן לי מצפרדעי השוקולד שלו. אתם דווקא ממש נחמדים."
ג'יימס ציחקק. 
"מה כל כך מצחיק, ג'יימס?" אמר סיריוס בחיוך יודע-כל.
רמוס הפנה אל שניהם מבט. "למה לשניכם יש חיוכים כאילו שמתם למישהו מלח בשתייה?" הוא שאל בחשדנות.
"אתה צוחק עלי? זה התעלול הכי עלוב ששמעתי בחיי." קבע סיריוס וג'יימס הנהן בהסכמה.
"עשינו משהו הרבה יותר מגניב." הם החליפו חיוכים מעט מרושעים. רמוס התחיל לפחד - "לא לנו, כן?" הוא התפלל שזה נכון. 
פיטר כיחכח בגרונו "אתם מכירים אותנו עשר דקות, אין מצב שהספקת לעשות לנו משהו בלי שנשים ל - אוי" הקרפד שלו התחיל להקריא מתוך ספר קטן שעליו היה רשום באותיות תכולות וגדולות "היומן של פיט".
כך הם שמעו במשך כמה דקות את כל הסודות של פיטר, בעוד פיטר עצמו מנסה לרדוף אחר הקרפד בכל רחבי החדר ורמוס מנסה לעזור לו. סיריוס וג'יימס, מצדם, התפקעו מצחוק. 
"טוב, די! תפסיקו את זה!" ביקש רמוס, ואז נזכר בחוק השלישי: 'לעולם אל תתחנן'. הו, יופי. הוא עבר על עוד חוק. הוא כל כך אבוד.
"בסדר, בסדר." מחה סיריוס כמה דמעות צחוק מעיניו, "ופיטר - כל תעלולן אמיתי יודע להיות מוכן לכל מצב."
"הייתם צריכים לראות מה עשינו לילד המוזר ההוא!" אמר ג'יימס בהתלהבות.
"ילד מוזר?" תמה רמוס, "איזה ילד מוזר?"
"נו באמת, ג'יימס. עכשיו אימא רמוס תאמר לנו ש - 'זה מאוד לא יפה'!" סיריוס עשה חיקוי שכנראה היה אמור להיות חיקוי שלו, ורמוס התאפק שלא לחייך או לצחוק. 
"אבל זה באמת מאוד לא יפה! מה הוא כבר עשה לכם?"
"הוא דרש את זה." ג'יימס עשה לרגע הבעה רצינית, ואז הצטרף לצחוק הבלתי נשלט של סיריוס ופיטר.
רמוס אמנם ידע שאחד מהחוקים היו לא לנזוף על ילדים אחרים, לא משנה מה, אבל הוא לא התאפק. הרי מה הילד הזה כבר עשה להם?!
הוא שם לב למבטו של סיריוס שהיה נעוץ בפניו. "נו קדימה, שפוך את זה." הוא גילגל עיניים. "אני נשבע שאעמוד בנזיפה הזו."
"אתם משוגעים?! אתם רוצים שיעיפו אתכם מבית הספר עוד לפני שהשנה התחילה?! ובכלל, מה עשה לכם הילד המסכן שככה נטפלתם אליו?!"
ג'יימס פתח את פיו בשביל לענות: "למען האמת הבעיה היא בעצם היותו, טוב נו - הוא היה עם הג'יניג'ית הזו, ואני חושב שהוא משפיע עליה לרעה!"
"איך אתה יודע? טוב, עזבו." הוא הניף את ידיו בביטול, "זה לא יעבוד אתכם."
"אני דווקא מסכים אתך," התערב פיטר, "זה לא יפה בכלל ולא מנומס." קולו דעך לאט למראה המבטים של סיריוס וג'יימס.
עברו כמה דקות מביכות של שקט, עד שלבסוף רמוס החליט להפר את הדממה. 
"אז... לאיזה בית אתם רוצים להתמיין?"
"חוק מספר שש - אל תשאל אותם על הווגורטס, בשביל שלא תצא גאוותן במידע שלך. ובשביל שלא תפלוט כלום בנוגע ל...זה -" רמוס נזכר בחלק הזה של השיחה שנייה מאוחר מידי.
"גריפינדור," השתחצן ג'יימס, "בית האמיצים. אני חושב שאהיה אביר די מרשים. ואתה, סיריוס?"
"ה-" סיריוס התחיל, אך נמלך בדעתו - "גריפינדור." לא היה נראה שום זכר להתלבטות שלו משנייה לפני. 
"ואתה, פיטר?" סיריוס אמר מיד לאחר מכן. 
"אני... אני חושב שגם גריפינדור." הוא צפצף. 
כל המבטים הופנו עכשיו אל רמוס. 
"רייבנקלו...?"
קלרה אמרה שאם יש רוב של כאלו שרוצים ללכת לבית מסוים - ללכת אחריהם, לא משנה לאן ישתבץ בסוף. רמוס רצה לדפוק את ראשו בקיר. מה יצא ממנו בקצב הזה?!
"זה דווקא ממש אמיץ מצידך לא ללכת אחרי מה שכולנו אומרים, די חנוני אבל אמיץ!" מלמל ג'יימס
בפעם המאה לאותו היום. רמוס כמעט דמע דמעות התרגשות.
"ב-באמת?"
"כן!" סיריוס טפח על שכמו, ומהטפיחה רמוס... נפל. מהכיסא. 
"אני אצטרך לעזור לך עוד הרבה?" הושיט לו סיריוס יד בעייפות. "להיות האביר על הסוס הלבן זה לגמרי קשה," הוא הוסיף - מה שגרם לרמוס להסמיק במבוכה. "אה-אה-אה..." הוא גמגם, ולבסוף החליט לשתוק.
"מה, הנסיכה הקטנה לא מסוגלת למצוא מילים בשביל לתאר את התרגשותה?" שאל ג'יימס בלגלוג.
רמוס נשם עמוק ונזכר - 'אל תתן שיצחקו עליך, גם אם תצחק על אחרים' הוא לא היה באמת מסוגל ליישם את זה, לצחוק על אחרים. "אני - אוף, אני אשתדל לא ליפול או להיתקע שוב."
"סומכים עליך."
רמוס שוב חייך בלי שליטה, והוציא ספר קריאה. "להקריא לכם?"
"ג'יימס!" 
"מה, סיריוס?" 
"אני עומד למות!"
"אבל - אבל זה רק ספר! אתם לגמרי תאהבו אותו, הוא מספר על ילד שרצה להיות רופא ואז - " קול נחירות רמות קטע את שטף דיבורו.
"בסדר, בסדר! הבנתי את הרמז!"
ולפתע, דלת הקרון נפתחה.
רמוס הפנה אליה את מבטו, נערה גבוהה בעלת שיער חלק כמשי ופנים משורטטות הציצה פנימה.
"למה אתה חולק תא עם בוצדמים?" היא הביטה אל סיריוס שהשיב לה במבט נחוש.
"זו זכותי, בלה. עכשיו לכי מכאן."
"למעשה, זאת לא זכותך. אמא שלך אמרה לי לשמור עליך שלא תעשה שטויות מסוג זה. עכשיו, בוא!"
"אה... שלום לך, בלה." קם ג'יימס וחייך אליה חיוך נוצץ, שלא מאוד הרשים אותה. כנראה בגלל שהוא היה נמוך ממנה בכמעט שני ראשים. 
"א. אני לא בוצדם. ב. זה לא חשוב. ג. לפי דעתי, סיריוס לא רוצה ללכת." 
רמוס שם לב לברק של שעשוע שנדלק בעינייו של סיריוס וגיחך בקול, מה שמשך אליו את מבטיהם של חבריו.
"יו, תראו, פרפר!" הוא ניסה להסיח את דעתם. 
"מה?" שאל פיטר והסתובב. זה עבד, כי גם בלה הסתובבה.
"אוף, נו," הוא מלמל כשראה את סיריוס וג'יימס בוהים בו. "אם אומר שיש מאחוריכם רוצח סידרתי זה יעזור?" הוא שאל ואז נזכר: 'אל תספר בדיחות לא מובנות ולא מצחיקות.' 
"רגע, מה?" הם הסתובבו.
"ואתם אומרים שיש לכם חוש הומור?"
"ואתה אומר שיש לך שכל?" שאלה אותו בלה בלגלוג.
רמוס הפנה אליה מבט כועס. "למען האמת, אני נקרא בעולם המוגלגים מחונן. ולפני שאת קוראת לי טינופת," הוא עצר כשראה שהיא פתחה את פיה בכעס, "אני חצוי דם."
היא צנפה בבוז משהו על בני מוגלגים, טינופת וכמה שהוא אידיוט.
שלושת חבריו נעצו בה מבט כועס. רמוס הרגיש שליבו מתרחב משמחה. הוא קם וטרק בפניה את הדלת.
"היא הלכה סוף סוף!" צהל סיריוס. הוא נראה מאושר. 
”מי היא בכלל?” הרים פיטר גבה. ”למה היא הייתה כאן ולמה היא בכלל דיברה אתך, סיריוס?"
"בת דודה שלי. אוהבת לדחוף את האף." כתשובה לשאלה האחרונה הוא רק משך בכתפיו. ”או, תודה, אגב. אתם יודעים - שהגנתם עלי ממנה.”
רמוס הסמיק והשתעל. "אין בעד מה. בשביל זה יש חברים, אתה יודע."
”חברים?” הוא שאל בהתרגשות כשהרכבת האטה.
”חברים”.