הפלמינגואים הורודים

תקופה: קונדסאים, שנה שניה.
ז`אנר: הומור.
דירוג: G.
שיפ: ג'ן
אורך: 1,476.
דיסקליימר: ה"פ לא שייך לי, גם לא הדמויות, רק העלילה. אה, כן, ו JK שולטת בעולם ! ~מוחעחעחעחחעחע D:~
הערות/הקדשות:
לבטאיות המוכשרות שלי, Continuous Nightmare ו-שחר(;, שבטעות ביטאו לי שתיהן XD.
-
ג'יימס פוטר, סיריוס בלק, פיטר פטיגרו ורמוס לופין ישבו ליד השולחן של גריפינדור, מצחקקים. איש מהם לא נגע באוכל שהצטבר בצלחתו– דבר שהיה נדיר מאוד אצל ארבעתם.
נערה ג'ינג'ית בשם לילי אוונס הביטה בהם בחשדנות. "מה עשיתם הפעם, מופרעים?"
"תהיי בשקט, אוונס. תיכף תראי בכל מקרה." אמר ג'יימס פוטר, ממשיך לצחקק.
לאחר כדקה, נכנס ילד שפעם היה שחור שיער, רותח כולו, והתיישב ליד השולחן של סלית'רין. צחקוקים עלו מכול רחבי האולם הגדול, שיערו הורוד זרחני והתלבושת הוורודה שעליה נכתב בכתוביות גדולות "אני ברבי שמחפשת את קן שלי!" נראו למרחק.
לילי עיקמה את אפה בזעזוע. "אתם פשוט מטורפים, התעללתם בו!"
סיריוס פרץ בצחוק גדול. "אנחנו התעללנו בו? הוא מתעלל בעולם כבר שתיים-עשרה שנים עם הפרצוף הזה שלו."
חבריו התחילו לצחוק ביחד איתו.
לילי נהמה ועברה לשבת במקום אחר.
"וואו, סיריוס, אנחנו פשוט גדולים." גיחך ג'יימס.
"צודק, ג'יימס. אנחנו צריכים שם!" הוא התלהב פתאום.
פיטר הביט בסיריוס בסקרנות. "מה? מה פתאום שם? מה זאת אומרת?"
"אתה יודע, שם. אנחנו הרי חבורה, נכון? יש לנו סודות שמקרבים בינינו, נכון?" הוא שאל, ובנקודה זו כל השלושה הביטו לעבר רמוס שהסמיק. "אז אנחנו צריכים שם!" הוא קרא בניצחון.
כמעט כל ילד באולם שמע אותו.
"ובכן, אדון בלק הצעיר, אתה סבור שאתם זקוקים לשם? מה דעתך על 'הקרמבואים'?" הציע דמבלדור.
"אולי הכינוי 'המפריעים', יתאים יותר, אדוני המנהל." אמרה פרופסור מקנוגל שישבה לצידו.
"אני דווקא חשבתי על 'המופרעים'." קראה לילי, מעלה צחקוקים ברחבי האולם.
סיריוס התלהב מההתרגשות שעוררה קריאתו ונעמד. "תודה לכל המציעים הנדיבים, זה כמובן לא כולל את אוונס." הוא חייך אליה חיוך כובש. "בימים הקרובים אנו- סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר, עבדיכם הנאמנים, נבנה תיבה מכושפת. כל קוסם או מכשפה שיש לו רעיון, מוזמן לדחוף פתק עם הצעה לתוך התיבה. פתקים מקוללים ידחו על ידי התיבה המכושפת. תודה מראש לכל המציעים." סיריוס התיישב מאושר, נהנה מהמלמולים שהחלו להישמע באולם.
"גאוני, סיריוס, פשוט גאוני!" שמח ג'יימס. "עכשיו יהיו לנו מאות הצעות!"
"מאות?" החוויר רמוס. "מתי נבדוק את הכול? יש לנו שיעורי בית, ו... אתם יודעים, חלק מהזמן אני אהיה קצת עסוק." הוא הוסיף בלחש.
סיריוס וג'יימס הביטו בו בדאגה.
"אל תדאג, רמוס. אנחנו נפטור אותך מהבדיקה בחלק הזה של החודש." לחש לו סיריוס.
רמוס הנהן אליו בתודה, וארבעתם חזרו אל ארוחת הבוקר.
-
"הפלמינגואים הוורודים!" נשמעה קריאה ברחבי הכיתה.
עשרות עיניים הופנו אל הצועק.
"סליחה, אדון בלק, אתה רוצה להסביר את תשובתך? כי אני בטוחה ש'הפלמינגואים הוורודים' זה לא שם הכישוף שהופך צלחת לכוס." מינרווה מקנוגל הביטה בסיריוס בתמיהה מהולה בכעס.
סיריוס שפשף את עיניו. הוא צריך להסביר את תשובתו במהרה, ובדרך להסתיר את העובדה שעד עכשיו הוא שקע בשעות שינה מבורכות.
"אממ... אממ... לא, אני לא מבין מה עבר עליי." הוא מלמל.
הפרופסור הביטה בו בחשד אך הסתובבה והמשיכה להסביר על אומנות שינוי הצורה.
לאחר כחצי שעה התלמידים שוחררו ושעטו למסדרון.
ג'יימס תפס את סיריוס בכתפו והאט את קצב התקדמותו של סיריוס, מתאים את צעדיו לאלה שלו.
"פלמינגואים ורודים?!" הוא שאל, מתפוצץ מצחוק.
סיריוס נאנח. "השם לחבורה שלנו רודף אותי! חלמתי שתיבה ענקית מתפרקת עליי ועשרות שמות מטביעים אותי. בסוף נאחזתי בפתק אחד שכתוב עליו – "
"פלמינגואים וורודים?"
עכשיו גם סיריוס חייך. "איך ידעת?"

יום רדף יום, ושבוע רדף שבוע. חודש לאחר ההחלטה הגדולה נאספו תלמידי הוגוורטס לארוחת הבוקר, נרגשים. סיריוס הבטיח שביום הזה הוא יקרא ב'קול גדול' את השם החדש של החבורה.
החבורה נכנסה, לבושים בחליפות מעומלנות, ומבט רציני בעיניהם. כשהם הלכו, זה היה נראה כאילו הכל האט (בני המוגלגים שביניהם ידעו שבטלוויזיה קוראים לזה 'סלואו-מושן'), ורבים תהו מה קרה לאוויר שנראה כאילו נעשה סמיך ביותר. פיטר, רמוס וג'יימס התיישבו וסיריוס נעמד על השולחן מלווה בקול מחאתם השקטה של המורים.
"תלמידים ותלמידות, מורים ומורות, קוסמים ומכשפות. אנו- ג'יימס פוטר, רמוס לופין, פיטר פטיגרו, וכמובן, אני- סיריוס בלק, מתכבדים להקריא בקול את השם שנבחר." סיריוס עצר כדי ליצור הפוגה דרמטית ואז המשיך. "אני אפתח את המעטפה הזו והשם של החבורה שלנו יקפוץ ממנה על נייר גדול, כך שכולם יוכלו לראות." סיריוס עצר ונשם עמוק. ניכר היה שהוא מתרגש, גם אם זה היה רק משחק טוב.
הוא פתח לאט את המעטפה אך דבר לא קרה. שום דף לא יצא משם, סיריוס נאנח.
"לצערנו, אף שם לא מצא חן בעינינו. אתם מוזמנים להמשיך להציע, ובחודש הבא נחזור אליכם עם תשובה מוחצת." הוא ירד מהשולחן והתיישב ליד חבריו.
-
"רמוס, רמוס! רמ–" הצעקה נקטעה. הילד בעל השיער החום והמפוזר, נעצר לפתע, משהו צלצל בראשו.
"סירי-יוס!" הפעם הוא צעק בקול רם הרבה יותר.
"מה, ג'יימס? מה עכשיו?" סיריוס הופיע מהמדרגות היורדות לחדר המועדון.
"איפה רמוס? אתה חושב שהוא כבר הלך ל..." ג'יימס לחש אליו.
"נראה לי שכן." הנהן סיריוס. "זה מסוכן מאוד, הרי תלמידי השביעית מתכננים מחנה על המדשאות. מישהו עוד יראה אותו, מישהו ייפגע. חייבים להזהיר אותו!"
ג'יימס הנהן ויחד הם רצו אל המדשאות, שוכחים להזעיק גם את פיטר.
"רמוס! רמוס, נו, איפה אתה?" צעקו שני תלמידי השנה השנייה ביחד.
הם כבר חרגו משטח המדשאות ועמדו מול הביתן של האגריד. ג'יימס הסתובב במקומו ופתאום קפא.
"סיריוס, סיריוס..." ג'יימס טפח על גב חברו, מצביע לכיוון השמאלי.
סיריוס הסתובב לכיוון האצבע של ג'יימס וקפא גם הוא. הם עמדו מול הבית הישן, המכוסה בערבה המפליקה. נהמות רמות נשמעו מכיוון הבניין הישן.
"אתה לא חושב ש... כשהוא אמר שזה מאוד מסוכן להגיע לאיפה שהוא נמצא כשהוא משתנה, אתה לא חושב שהוא התכוון ל...." אמר ג'יימס.
סיריוס הנהן. "אני דווקא חושב שכן. בוא, אנחנו חייבים למצוא דרך להיכנס."
הם הקיפו את הבית הישן בעודם נחרדים מהקולות שהלכו וגברו.
לבסוף הם נעצרו מול הערבה המפליקה, סיריוס נאנח.
"נו, אנחנו נהיה חייבים לעבור דרכה. קדימה, אתה ראשון, אתה נמוך יותר."
ג'יימס הנהן והתחיל לזחול מתחת לעץ, סיריוס זחל מיד אחריו. ענפי הערבה השתוללו ושרטו את גבם של השניים. פתאום ג'יימס פלט צעקה.
"מה קרה?!" נבהל סיריוס. משום מה, הענפים של העץ הפסיקו לזוז.
"לעזאזל, הברך שלי פגעה במין בליטה קטנה שיש פה. אני חושב שיורד לי דם..." אמר ג'יימס, מנסה להסתיר את הכאב שבקולו.
סיריוס גיחך. "הוא איש זאב, לא ערפד. קדימה, בוא, העץ הפסיק לזוז."
השניים זחלו לעומק רב יותר במנהרה חשוכה.
כשהם הגיעו לפנים הבית, זה היה מסוכן מאוד. רמוס היה בסוף השינוי שלו, ודעתו נטרפה עליו. כשהוא ראה את שני הילדים המבוהלים שנכנסו מבעד לדלת, ניצוץ מוכר של רמוס עבר בעיניו.
ג'יימס חשק את שיניו. "רמוס, תקשיב, אתה חייב להירגע! אלה אנחנו, סיריוס וג'יימס. תלמידי השנה השביעית יהיו בחוץ עוד מעט, ואסור בשום אופן שהם יגלו אותך!"
חצי איש הזאב נהם בחוזקה, כאילו שואל למה שיהיה להם אכפת.
ג'יימס הביט לעבר סיריוס, סיריוס סימן לו להמשיך. "אנחנו חברים שלך, אתה זוכר? לא נהיה מוכנים שמשהו יקרה לך, אנחנו צריכים אותך פה."
נראה היה שהנהמות נרגעו מעט, כאילו רמוס הצליח להשתלט קצת על התוקפנות של השינוי.
סיריוס וג'יימס המשיכו להרגיע אותו, ללחוש לו מילים טובות ולהסביר לו כמה באמת אכפת להם. בסופו של דבר, כשהירח המלא כבר שקע, הם עדיין עמדו שם, חבולים מאוד ומלאים בדם, אך בחיים.
החיצוניות של הזאב, שהשתלטה על רמוס, החלה להיעלם ולאחר כשעה וחצי רמוס האנושי קרס אל הרצפה, ממרר בבכי.
"רמוס, אתה בסדר?" קראו שניהם, קורסים על הרצפה ביחד איתו.
הוא מלמל דברים לא ברורים ולבסוף אמר בקול רועד, "אני לא מאמין שבאמת באתם לפה... בשבילי. באמת התכוונתם לכל מה שאמרתם?" הוא הביט בהם בעיניים מלאות תקווה.
"מובן שכן!" קרא סיריוס.
הם תמכו בו ויצאו ביחד מהבית הישן. אור השמש סנוור אותם מעט, אך הם המשיכו ללכת. כשהגיעו לכניסה של האולם הגדול, רגליהם לא יכלו להחזיק אותם עוד, והם קרסו לרצפה. סגל המורים קם מיד על רגליו.
"אדון לופין, אדון בלק ואדון פוטר! מה בשם כל השדים עבר עליכם?" צעקה מקנוגל.
"אנחנו... אה..." ג'יימס הביט אל סיריוס, מתחנן לתירוץ.
"עשינו תעלול ובטעות נתפסנו. הם היו נקמנים. ו... מצאנו את רמוס בבוקר, והוא נראה מאוד עייף, אז הבאנו אותו לפה, ו–" מקנוגל ודמבלדור החליפו מבטים, והפרופסור מיד החלה לתת פקודות. "שמישהו ייקח אותם למרפאה, את שלושתם. הם נראים מאוד עייפים. ותוכלו, בבקשה, אחרי שראיתם כמה זה מסוכן, להפסיק עם הקונדסים שלכם?! אם אתם במקום מסוים, שם יהיו קונדסים. מעשי קונדס ממש בכל מקום! אולי תפסיקו עם זה, בבקשה?" גערה בהם.
סיריוס וג'יימס השפילו את מבטם.
מדאם פומפרי קמה והובילה אותם למרפאה.
כשהם כבר שכבו על המיטות, עייפים ומותשים, עיניו של סיריוס נפערו פתאום. "קונדס, קונדסים, קונדסאים!"
ג'יימס ורמוס, ואפילו גם פיטר שהיה לידם, התיישבו. "מה?"
"נו, נו, קונדסאים! זה מושלם! מעשי קונדס זה הסמל שלנו! הרי זה פשוט גאוני, מתוחכם ושנון! מה דעתכם?"
חבריו החליפו מבטים, ולבסוף הנהנו.
"טוב, כן, אני חייב להודות שזה די מתאים." הודה רמוס לבסוף.
"אני חושב שזה מושלם!" קרא ג'יימס.
"גם אני." צייץ פיטר.
"אז החלטנו! 'הקונדסאים'!"
-
ארבעת הבנים מהשנה השנייה נכנסו באותה הדרך בה הם נכנסו ממש חודש לפני כן, רק הפעם בלי מעטפה גדולה. סיריוס נעמד, בדיוק באותו אופן כמו קודם.
"תודה לכל המשתתפים והאנשים הנחמדים ששלחו לנו הצעות, אך כמובן, סגל המורים שלנו חכם יותר מכולנו ביחד. הזוכה היא כמובן, הפרופסור מקוגנוגל!" קרא סיריוס.
הפרופסור נראתה מופתעת בעליל. "איזו הצעה? הצעתי רק דבר אחד, 'המפריעים'."
החבורה גיחכה.
"טוב, זו לא הצעה שזכתה. אבל לפני כשבועיים אמרת לנו כמה מעשי קונדס אנחנו עושים, וזוהי ההצעה שזכתה! מהיום, תתרגלו לקרוא לנו– הקונדסאים!"
-
הפעם השנייה שבה הקונדסאים ניהלו מסע בחירות הייתה בשנה החמישית. אבל זה היה מסע פרטי מאוד, רק של ארבעתם, ובסופו של דבר נבחרה התוצאה ששיווקה אותם והלכה לפניהם במשך שנים: 'רך-כף', 'קרניים', 'זנב-תולע', ו'ירחוני'.
-
אהבתם ?