בלי המכונית המעופפת

בפאנפיק הזה אני מוכיח שרולינג מעודדת גניבת מכוניות ב"הארי פוטר וחדר הסודות". 

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג על הספר "הארי פוטר וחדר הסודות."

זאת מציאות חלופית ולכן אני לא כותב את השיחות כמו שהן מנוסחות בספר. 

"אנחנו לא יכולים לעבור במחסום! אנחנו נפספס את הרכבת!" קרא רון בייאוש. 

"מה אם ההורים שלך לא יצליחו לעבור בחזרה?" נחרד הארי. 

"אנחנו חייבים לשלוח ינשוף להוגוורטס," אמר רון בלחץ. 

"אבל המוגלגים רואים!" התנגד הארי.

"מה אתה מציע?" שאל רון. 

"שניקח את המכונית," ענה הארי. 

"השתגעת?!" נחרד רון, "מה אם מסך ההסוואה שלנו יכבה באמצע השמים? חוץ מזה, אנחנו לא יודעים לנהוג! אנחנו עוד נתרסק לתוך עץ שמחטיף בחזרה או משהו."

"טוב, אני אשלח את הדוויג עם מכתב," אמר הארי. 

***

"טוב, זה מרגיש כמו ארוחת בוקר רגילה מדי," אמר הארי. 

"אולי היינו צריכים לקחת את המכונית בכל זאת. זה היה יכול להיות מעניין," אמר רון. 

"חס וחלילה!" התנגדה הרמיוני, "זה היה יכול להיות מסוכן!"

"כן, בטח היו שולחים לכם צרחן," אמר נוויל לונגבוטום. 

"מה זה צרחן?" הסתקרן הארי. 

"מכתב שצועק עליך בקולי קולות. הפדיחה של החיים פחות או יותר," הצטרף לשיחה שיימוס. 

"אבל מה, זה היה יכול להיות בידור רציני," התערב ג'ורג'. 

"כן, זה היה משעשע אילו אמא היתה שולחת צרחן לרוני פצפוני," הוסיף פרד. 

"סתמו כבר," נהם רון. 

"בואו נעביר נושא," ביקשה הרמיוני. 

 ***

"איש לא שאל לדעתך, בוצדמית מסריחה," אמר דראקו להרמיוני בגועל.

כל קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור הזדעזעה. 

רון וויזלי הזדעזע אפילו יותר. 

"אתה תשלם על זה, מאלפוי!"

הוא קרא ושלף את שרביטו. 

הבזק של אור, ודראקו מאלפוי היה שרוע על האדמה. 

קבוצת הקווידיץ' של סלית'רין התגודדה סביבו. 

"אתה בסדר?" אחד מהם שאל בדאגה. 

דראקו פתח את פיו כדי לענות, אבל במקום זה הוא הקיא קבוצה גדולה של רכיכות חומות כהות וריריות במיוחד - חשופיות. 

מפה לשם רון וויזלי ישב לשיחה עם מקגונגל. 

"אתה יודע שעל תקיפה כזאת אני אעניש אותך בחומרה, מר רונלד וויזלי," היא נזפה. 

"אבל הוא קרא להרמיוני- כלומר, הוא קרא לה בי"ת ו"ו צד"י מ"ם-" 

"כן, שמעתי על זה," קטעה אותו מקגונגל, והמשיכה לדבר עם קצת פחות נוקשות בקולה, "כמעט חמוד מצידך להיחלץ ככה להגנה על ידידתך, אבל שום דבר לא מצדיק את זה שגרמת למר מאלפוי לפלוט חשופיות."

"לא ידעתי שזה מה שיקרה," התגונן רון וויזלי, "השרביט שלי די עתיק."

"גם אם זה נכון וגם אם לא, אתה חייב להיענש בחומרה כדי שתלמידים לא יחשבו שזה רעיון מוצלח, לגרום למישהו להקיא חשופיות," אמרה מקגונגל בחומרה, "שישים נקודות יורדות מגריפינדור, ואתה תרצה עונש בכל ערב לשבוע הקרוב."

"מה?!" הזדעזע רון. 

"אוזניך אינן מטעות אותך, אדון וויזלי. אתה יכול ללכת עכשיו," סיכמה מקגונגל. 

***

טוב, עד עכשיו ראינו שהארי ורון לא נראו לעיני מוגלגים בתוך מכונית מעופפת, לא התרסקו אל תוך הערבה המפליקה, השרביט של רון לא נשבר והוא לא הקיא חשופיות (רון, לא השרביט), רון לא קיבל צרחן באמצע ארוחת הבוקר והארי פוטר לא נאלץ לעזור ללוקהרט עם מכתבי המעריצים שלו. 

הכל טוב ויפה, נכון? 

זהו שלא. 

***

"אני לא אוכל בני אדם, מתוך כבוד להאגריד שגידל אותי," אמר עכביש האקרומנטולה הענק ביער האסור. 

הארי ורון נשמו לרווחה,

אבל אז העכביש המשיך לדבר: "אבל אני לא אמנע מצאצאיי בשר טרי שמסתובב בשטח שלי מרצונו החופשי. שלום, חבריו של האגריד."

רון והארי היו מוקפים. מוקפים! מוקפים בפחד הנורא ביותר של רון, עכבישים. 

עכבישים בגודל של סוסים כמעט, והם כיתרו אותם. 

רון והארי ניסו כמה לחשים, אבל הם היו בסך הכל ילדים בני שתים עשרה. 

פנג ניסה להיאבק, אבל הוא היה בסך הכל כלב רגיל. 

העכבישים נהנו מבשרם של הארי, רון ופנג. 

אחרי ימים רבים של חיפושים, נאלצו לקבוע את מותם של הארי ורון. 

לא היו גופות לקבור. 

המונים באו ללוות את הילד שנשאר בחיים בדרכו האחרונה. 

קצת פחות אנשים ליוו את רונלד וויזלי. 

כיוון שהמתקפות של הבסיליסק, שהובלו על ידי ג'יני הממוסמרת, לא נעצרו ואף החמירו לרצח של ממש, בית הספר הוגוורטס נסגר.

אף אחד לא הצליח לעצור את שלטונו של וולדמורט שקם ועלה מתוך הזיכרון שלו. 

העולם עבר לתקופה אפלה. 

המוגלגים וילדי המוגלגים נרצחו עד האחרון שבהם. 

כיוון שוולדמורט חי לנצח, התקופה האפלה לא חלפה מהעולם, 

ואף אחד לא היה מסוגל להתנגד למשטר העוצמתי של וולדמורט. 

וכל זה קרה בגלל שהארי פוטר ורונלד וויזלי לא גנבו את המכונית המעופפת, שנועדה לקבל רצון משל עצמה ולהציל אותם מפני עכבישי האקרומנטולה. 

טוב, אז אם תראו שני ילדים גונבים מכונית בצבע טורקיז, אתם יודעים עכשיו למי להפנות אצבע מאשימה. 

(רמז למתקשים: היא מתחילה בג'יי ונגמרת ברולינג. )