I guess

ג'ורדן

אני מניח שאתה מאושר עכשיו.

אני מניח שלא כואב לך איתו.

אני מניח שהוא טוב יותר. טוב יותר ממני.

אתה כבר לא פצוע, כבר לא קשה לך.

אבל אני כן.

הלב שלי התרסק למיליוני רסיסים מדממים על הרצפה.

חשבתי שזה יוכל להמשך לנצח.

שאני אוכל להמשיך לחבוש את פצעיך בעדינות, שאוכל להמשיך לכרוך את התחבושות הלבנות על מפרקי ידיך, שאמשיך לנסות לרפא אותך.

אבל אתה ידעת, ידעת שאני לא יכול לעשות את זה. רק הוא ריפא אותך. הפך אותך לאדם מאושר. בלי הדמעות. בלי הקשיים. בלי הכאב.

אתה המשכת הלאה, אני הייתי צריך לעשות את אותו הדבר.

אבל הפצע בחזי כואב מדי. אמיתי מדי. יותר מידי דם. יותר מדי דם.

כבר לא יכולתי להביט בפניך, הייתי שבור מידי, ואתה כבר נרפאת.

כבר לא חבשתי את פצעיך וכעת אני צריך מישהו שירפא אותי. כמו שהוא ריפא אותך.

אני מניח שהוא טוב לך.

אני מניח שהדמעות הפסיקו לגלוש על לחייך.

אבל אני אוהב אותך.

ואני לא יכול להרפות ממך.

לעולם לא אוכל.

אני מקווה שהחיים האלה ימשכו. החיים ללא הדמעות. בלי הכאב.

אני מקווה שאגיע למקום טוב יותר. מקום שאין בו דם.

אני מקווה שתבכה עבורי, אבל לא יותר מידי.

שתתאבל עלי, שתזכור אותי, אבל שתמשיך בחייך.

איתו.

כי הוא טוב לך.

הוא הציל אותך.

הוא הצליח במקומות בהם נכשלתי.

אני אוהב אותך. ואני כל כך מצטער, ואני מקווה שיום אחד נפגש.

הבטתי במכתב בעיניים דומעות. שמי התנוסס בראשו בגאווה. זה לא הגיע לי. אני שברתי אותו. את ג'קסון שלי.

הבטתי שוב בגופו הדומם המונח על הרצפה, הוא שכב בתוך שלולית של דם, שנספג בבגדיו, גלש לתוך קנה האקדח האחוז ברפיון בידו.

כעת החור בחזהו היה ממשי. עיניו הקרות בהו בתקרה, מעט דם התייבש ונקרש על שערותיו החומות.

צנחתי לידו.

גוש עלה בגרוני. איך יכולתי? אחרי כל מה שנתן לי, איך יכולתי לעשות את זה?

ג'קסון, שהיה מנחם אותי בכל פעם, לא משנה כמה פעמים הגעתי לביתו בוכה. שהיה מתעלם לחלוטין מכך שחולצתו רטובה מדמעותיי. הרגיע אותי אחרי הסיוטים הקשים ביותר. אחרי הזיכרונות הכואבים ביותר.

הוא שמר אותי, אסף את חלקי כשהתפרקתי וחיבר אותי. הוא ניסה לתקן אותי. לא משנה כמה שבור הייתי.

הוא תמיד אהב אותי.

ואני פשוט הלכתי, עזבתי אותו אחרי כל מה שהקריב עבורי.

אני עזבתי אותו, ועכשיו הוא מת. ואין דבר שאני יכול לעשות.