לאישה שהייתה/ סונגפיק

לאישה שהייתה הכל בשבילו,

שעזבה ולקחה את כל מה ששלו,

כבר שנתיים שאת בייבשת אחרת.

מקווה שטוב לך,

ואת מאושרת.

לעולם לא פגשתי אותך או דיברתי איתך. אבל רציתי לומר לך, שאני לא כועסת עלייך. שאני מקווה שאת מאושרת. אני לא יודעת למה ברחת ולמה עזבת, אבל את לקחת לו הכל. לא לקחת לו כסף או חפצים. לקחת לו את היכולת לשמוח, את האמון באנושות, את היכולת לאהוב. היית הכל בשבילו, ולקחת הכל איתך. 

היה לי לא קל שתדעי לך בינינו,

לחיות עם מה שהאשארת לי ממנו

לסחוב אותך כל הדרך אליו,

לשמוע את שמך מתגלגל על שפתיו. 

אני לא אומרת לו את זה. אבל לך אני רוצה להגיד. זה היה קשה. השארת אותו אדם שבור, צל של בן אדם. ואני הייתי צריכה להגיע אל ליבו. לגוע בו. והדבר היחיד שהוא חשף בפניי היה את. הגעגוע אלייך. מה שעשית לו. סחבתי את המילים שלו עלייך עד שהגעתי אליו באמת. אינספור פעמים שמעתי את השם שלך על שפתיו, ולא את השם שלי. הוא ביטא את שמך באהבה וברוך, רציתי שיבטא כך את שמי. הוא סיפר לי עלייך, על חוויות שלכם, ועל הכאב. ואני נאלצתי לשתוק, לקבל.

חייתם אז כמו זוג נוודים,

חולמים על דירה משפחה וילדים

כיסא נדנדה,

אגרטל עם פרחים.

מה יותר מזה כבר הייתם צריכים?

הוא סיפר לי על הכל. 

"תככנו דירה יפה, לבנה, עם ספות עור לבנות. היא אהבה לבן. רק לבן. ואמרנו שלילדים שלנו יהיה עיניים ירוקות כמו שלה ושיער בלונדיני כמו שלי. תכננו את המשפחה שלנו. את הבילויים יחד. היה לנו פה, בחצר כיסא נדנדנה. ופה, במדף, היה אגטל שהיא כל כך אהבה." והיו לו דמעות בעיניים. 

וחיבקתי אותו. גם בעיניי היו דמעות 'תאהב אותי גם ככה,' חשבתי. 'בבקשה'.

ואלוהים יודע כמה ניסיתי 

מה לא אמרתי

מה לא עשיתי

השארת לי את הלב שלו פצוע סגור.

מה כבר יכולתי לעשות עם לב שבור?

נסיתי,

מה לא אמרתי.

מה לא עשיתי?

השארת לי את הלב שלו, פצוע סגור.

מה כבר יכולתי לעשות?

אמרתי לו אינספור פעמים שאני אוהבת אותו. חיבקתי אותו. נישקתי אותו. אמרתי לו שהוא נפלא וטוב ושאת עזבת אותו בלי סיבה. שזה בעיה שלך. הוא לא הקשיב. לא קיבל. הלב שלו נותר סגור, מגונן עלייך בתוכו. ושבור. לא יכולתי לדבר שיחה אחת נורמלית בלי שיזכיר את שמך. שיהיה עצוב. שיהיה שבור.

איך הוא אהב אותך, זה כאב 
כמו שאותי הוא כנראה לא יאהב 
בשמלה ארוכה לבנה ומוארת 
ככה אני זוכרת אותך ונשברת 

הוא אהב אותך כל כך. וזה כאב לי לשמוע. כואב עדין. אותי הוא לעולם לא יואהב ככה, אני יודעת. 

לא באמת לבשת פעם שמלה ארוכה ולבנה. אבל זה מה שהוא תמיד רצה. ותמיד ירצה. ירצה אותך בשימלה לבנה. עם טבעת. אני חושבת עלייך ככה, ונשברת.

לא ניסיתי לגרום לו לשכוח 
לא חשבתי שיהיה בו ת'כוח 
לא לדמיין שזו את כשנוגע 
וללמוד איך לחיות בלי להתגעגע 

אף פעם לא אמרתי לו שינסה לשכוח. שיעזוב. שישחרר. ידעתי שאין סיכוי. ידעתי שכשהוא מחבק אותי בלילה ולוחש לי מילים, הוא מדמיין שזו את. והוא תמיד יתגעגע אלייך. לאדם הכי קרוב שהיה לו, לאדם שהוא הכי אוהב. את. הוא תמיד יזכור אותך, תמיד איפושהו, במעמקי ליבו, יחכה לך.

לאישה שהייתה הכול בשבילו 
רציתי לכתוב לך שעכשיו את כבר לא 
הבטחת לו לחזור נתת לו לבכות 
והיום סוף סוף הוא הפסיק לחכות

היית הכל בשבילו. והיום הוא סוף סוף הצליח להסתכל לי בעיניים, להסתכל כמה שניות. היו לו דמעות בעיניים. בגללך הוא בכה כל כך הרבה. 

"היא הבטיחה שהיא לא תחזור," הוא לחש. "היא נתנה לי לבכות. להתחנן. להתקשר. להפוך לצל של עצמי. עכשיו אני מבין מה היא עשתה לי."

שתקתי.

"ואני עדין מתגעגע אליה. היה לנו טוב. אבל אני לא רוצה שהיא תחזור. זה רק יכאיב לי. אני רוצה אותך, גם אם ייקח לי זמן להיות שלם עם זה."

הוא לא מחכה לך יותר. אוהב. מתגעגע. אבל לא מחכה לך שתכאיבי לו שוב. 

ואלוהים יודע כמה ניסיתי.......

ואני מקווה שאלוהים יעזור לו לשוב ולשמוח. לשוב ולאהוב. לעזור לי להחזיר לו כל מה שלקחת.