סקורפיו מאלפוי

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג, ותודה מיוחדת ליונתן המדהים (george weasley) על הביטוא.

---
שלום, אני סקורפיו מאלפוי. למי שלא מכיר אותי, אני אציג את עצמי: אני ילד קטן ונחמד וגם קצת מרושע, אניבן אחת-עשרה, יש לי עיני תכלת, ואני מטמורפמאגוס. אני מאוד מיוחד. אני עומד לספר לכם את סיפור חיי, שמתחיל כשאני נכנס  לרכבת שנוסעת אל הוגוורטס. מי שלא מעוניין לשמוע או שאין לו כוח לקרוא או שהוא סתם קורא בשביל להגיד "אתה כותב גרוע וזה סיפור טפשי", מוזמן ללכת.

הכול התחיל כשעליתי לרכבת הנוסעת להוגוורטס. הרגשתי בודד לשבת לבד בתאי, כשכל הילדים האחרים יושבים עם חבריהם. כנראה מישהו הרגיש בזה, משום שבדיוק אז נכנסו אלי לתא שלושה ילדים. "אפשר לשבת?" שאלה אחת מהן, ילדה בעלת שיער חום ועיניים כחולות. "בשמחה!" קראתי. שמחתי שאולי עוד יהיו לי חברים, למרות שאני הוא בנו של דראקו מאלפוי.

"מה שמכם?" שאלתי.

 "אני רו, בתם של צ'ו ואוליבר ווד," אמרה הילדה חומת השיער וכחולת העיניים שדיברה קודם לכן. "נעים להכיר."

 "אני מלקורי, בנם של רון והרמיוני וויזלי," אמר ילד אחר, בעל שיער לבן כחלב, למרבה הפלא. אף פעם לא ראיתי ילד עם שיער לבן.

 "אני לורה, בתם של הארי וג'יני פוטר," אמרה האחרונה, ילדה ג'ינג'ית בעלת עיניים שחורות. היא הושיטה אלי יד ללחיצה. "ומי אתה?"

 "אני סקורפיו," אמרתי, "ואני מטרומפמאגוס. זה אומר שאני יכול לשנות את המראה שלי לכל מה שאני רוצה. מישהו מכם מטמורפמאגוס?" שאלתי.

 "לא, אבל אבל אני אנימאגית מלידה." אמרה רו. "אני יכולה להפוך לארנבת. זה ממש מגניב, אפילו שזה מעצבן שכל פעם שאני הופכת לארנבת אני חשה מין צורך כזה לאכול גזר. ואני שונאת גזר."

 "ואוו!" אמרתי. "זה כל-כך מגניב! הי, למה שלא כולנו נלמד להפוך לחיות קטנות?" שאלתי אותם.

"זה יהיה ענק!" קרא מלקורי. "אני רוצה להפוך לנחש! נחשים הם חמודים," הוא המשיך. 

"כן," אמרתי, אפילו שלא באמת חשבתי שנחשים הם חמודים. למרות שאבי היה דראקו מאלפוי, מסלית'רין, אני לא רציתי להיות בסלית'רין. רציתי להיות בהפלפאף, כדי לכפר על מעשיו של אבי.

"אבל ייקח לנו שנים ללמוד להפוך לאנימאגוסים," אמר מלקורי.

"נכון, אבל זה שווה את זה! ואתם יודעים שיש לי את גלימת ההיעלמות ואת מפת הקונדסאים? ככה נוכל לבדוק אם מישהו מתקרב אלינו. אבא שלי נתן לי את שניהם!" קראה לורה בהתלהבות.

עברו כמה שעות, אך הן נדמו לנו כמו דקות, משום שנהנינו כל-כך ביחד. "ואוו! איזה טירה!" קראתי. הטירה היתה מדהימה. היא היתה ענקית, עם עשרות חדרים סודיים, מסדרונות חשוכים ומקומות מסתוריים. כבר התחלתי לחשוב על כל ההרפתקאות שיהיו לנו בטירה.

----

אשמח אם תכתבו תגובות, כי זה מאוד עוזר לי להמשיך לכתוב.