ורד אדום

קוסם האופל הגדול ביותר בכל הזמנים הסתובב בחדר המוסק היטב באחוזת מאלפוי. הוא בחן את חפצי הנוי, הרים דברים ממקומותיהם, הזיז את הקישוטים המאובקים. הוא פסע בצעד אדנותי לכיוון כרכוב האח, שם עמד אגרטל מלא בפרחים יפהפיים, מלאכת מחשבת, של סחלבים לבנבנים, נרקיסים, רקפות, חרציות ושאר פרחי קיץ. הלורד וולדמורט קטף את הורד הגדול, היפהפה, ממרכז הזר, פסע בשקט מוחלט אל הספה שמול האח, התיישב על כיסוי הקטיפה האדום והביט בורד האדום, מסובב אותו בין אצבע לאגודל. הורד הזכיר לו מישהו, זכרון שהבהב בירכתי מוחו, זכרון ישן שהזכיר לו שלמרות כל מה שעשה כדי למנוע זאת, הוא עדיין אנושי.

נער בן 14 חזר לחדרו הישן שבבית היתומים, מרפרף באצבעות ארוכות, דקות כשל עכביש, על המיטה הישנה, על הארון, על שולחן הכתיבה. שנים אחר כך, יאמר לעצמו שנגע בחפצים מתוך בוז, כמראה עד כמה הם מאובקים ומתפרקים, אך עמוק בלבו ידע שהוא התגעגע לחדר הזה, אמנם בדרך סדיסטית ומשונה כדרכו, אך באופן כלשהו הוא חווה געגוע. הוא סידר את בגדיו בארונו בשתיקה- טום רידל הוא אדם שפוי, אין סיבה שהוא ידבר לעצמו. לפתע התפרץ לחדר נער בגילו של טום, וברגע שזה ראה אותו, ידע שישנא אותו: שיער בלונדיני מתולתל ופרוע, בגדים מלוכלכים מעט, פנים מנומשות וצלקת ארוכה שחצתה את פניו- ממצחו, ירדה דרך הגבה, דרך עינו ועד אמצע האף. והעיניים שלו, עיניים ירוקות בוהקות שניצת בהם זיק של שובבות שלא ניתן היה לכבות, פנים עגלגלות עם חיוך קונדסי כזה, כמתגרה בכל מי שניצב מולו. בדיוק ההפך המוחלט מטום המסודר, כהה השיער והעיניים, שהביט בנער חדש בבוז. המנהלת הייתה לידו והניחה יד על כתפו של הנער, כמגוננת עליו מפני טום. "טום, יקירי, הכר את אדוארד. אדוארד איבד את הוריו בזמן שריפה בחוותם וכל שאר החדרים מלאים. תהיה חייב לקחת אותו. תבלו לכם!" אמרה, ויצאה. אדוארד הניח את מזוודתו על המיטה השנייה בחדר, זו שמעולם לא הייתה בשימוש, ואמר: "טוב, אז אני אדוארד, כמו שהבנת, ואני בא מהכפרים בדרום אנגליה. הוריי היו מריאן וריצ'רד פריי, אנשים טובים, שינוחו להם בקברם בשלום. יש לי גם את הדודה ליאה, שאותה אני לא מחבב, היא תמיד צובטת אותי בלחיי ואומרת: 'אך.. כשאמך ואני היינו בגילך...:' ואני לא אוהב את זה כל כך. כולם אומרים לי שכדאי לי להיות נחמד אליה, בגלל שיש לה 'ירושה' גדולה. אתה יודע מה זה ירושה? אני לא, ואני מקווה שאדע בקרוב. ביולי הקרוב אהיה בן 15". טום הרים את עיניו לרגע מהספר שקרא. הוא נעץ מעין מבט לא נעים באדוארד ואמר: "ירושה זה הרכוש שאדם משאיר לך לאחר מותו. אם יש לדודתך ירושה גדולה זה אומר שהיא עשירה". "או" אמר אדוארד "תודה לך. למה אתה לא משחק בחוץ?" הייתה בנער מעין תמימות כזאת של ילד, כאילו לא הבין שלפניו יושב נער בלתי חברותי. "אני לא אוהב את האנשים בבית היתומים. המטפלות לא שמות עלינו, הילדים תמיד מורחים את בגדיהם בבוץ ומתנהגים ברשעות כלפי מי שאינו חברם, והמנהלת רק קונה לעצמה בקבוקי שתייה מהתקציב של בית היתומים. האוכל גרוע, הבגדים מכוערים ונותנים לנו רק דולר בשנה בשביל מתנת חג מולד לעצמנו". טום סיים את נאומו הקטן, מבטו קדח חורים בנער שעמד מולו, מעביר את ידו בשיערו הפרוע, נבוך. "הכל באמת גרוע כל כך? אני בטוח שיש גם דברים טובים. פשוט צריך לראות אותם. אתה פסימי כל כך" ענה אדוארד והביט בעיניו של טום ברוך "אתה נראה אנוכי כל כך, שונא כל כך. אבל בכל זאת, אני כאן". אדוארד קם, הניח את ידו על כתפו טום, עיניו מביטות בעיניו של טום ברוך שאף פעם לא כוון כלפי הנער כהה השיער. בהחלטה של רגע, טום הצמיד את שפתיו לשפתי הנער הבלונדיני, אצבעותיו הארוכות מברישות את שיערו של הבלונדיני. הנער השני, מיקם את ידיו על עורפו של טום, אצבעותיו מגששות על גבו,מותניו, חזהו. ידיו של טום נקברו בשיערו של אדוארד, מושכות את הנער השני קרוב יותר אליו. בסופו של דבר הם התנתקו, אדוארד מביט באושר בעיניו של טום. טום בהה בנער השני, וחייך. ביום שלאחר מכן, הדודה ליאה לקחה את אדוארד, הסבירה למנהלת ש"חוץ מהנער הנחמד שישן עם אדוארד, הילדים פרועים, פורקי עול. אדוארד סיפר לי על הנער ההוא, מה שמו..? טום..? דברים טובים מאוד. תטפחו את כולם כמוהו, ואז אשקול להחזיר אותו אולי. כרגע, המקום הוא כמו דיר חזירים". אם הדודה ידעה שיום קודם, אותו הנער נישק את אחיינה, היא הייתה מרימה את שמלתה הכבדה, ובורחת הרחק מבית היתומים. אדוארד, דמעות בעיניו, נישק את טום נשיקה אחרונה, ונתן לו ורד, ורד אדום כדם, סמל לאהבתם התמימה, הקטנה, דקה לפני שהדודה הגיעה, תפסה בידו בכוח, והוציאה אותו מבית היתומים. טום בכה בלילה ונשבע שלא ייתן עוד למישהו לגרום לו את ההרגשה הזאת, שהלב כואב כל כך, מתרסק על הרצפה, ואין אדם שיעזור לו לאסוף את השברים. ארבע שנים לאחר מכן, הלורד וולדמורט הלך לאחוזת פריי, מלמל פעמיים את אותו צמד המילים הנוראות, מנתק הקשר האחרון שלו לעולם החיים.

גם עכשיו, 50 שנה לאחר מכן, הלורד הרגיש את אותו הכאב הצורב של הנער בן ה- 14 שליבו התנפץ לרסיסים. אבל ללורד וולדמורט אין רגשות.

הוא השליך את הורד לאש.