על זיכרונות, אהבות וירח מלא

רמוס פתח את דלת המעונות בקול רעש, הצצה קלה בשעונו גילתה לו שהשעה כבר שתיים בלילה. בשעה שעזב את המרפאה בכעס, כשגילה מי כמעט וגרם לו להפוך לרוצח.. השעה שחלפה בניסיונות התחמקות ממדאם פומפרי המודאגת עברה במהירות.  רמוס התעלם מכאביו המרובים בשל השריטות על פניו ובגבו. הוא היה כמעט רגיל לכאבים שאחרי ליל הירח המלא, זה עוד כאב למרות השבוע ששכב במרפאה בחוסר תזוזה.
לקצב הנשימות הקצוב של פיטר הוא התקרב למיטתו של סיריוס הישן, ומשך בזרועו של זה בכעס. ”איך - אתה - מעז?!” רמוס שאל בכעס עצור. ”אני בטחתי בך."
סיריוס פתח צמד עיניים עייפות ומכוסות בקורי שינה, אך ניתר בבהלה למראה פרצופו הזועם של חברו. ”היי, הכל טוב חבר?” הוא שאל בחצי חיוך מהוסס. ”אתה מרגיש יותר טוב אחרי הירח המלא? הו, רגע, אתה - אתה - אתה בטח כועס, בגלל מקרה סוורמאוס.” הוא שפשף את עורפו בחוסר מנוחה.
”רק כועס?” רמוס הרים גבה. ”רק כועס?! אני יכולתי להפוך לרוצח, אני.. יכולתי להרוג אותו.” הקול שלו נשבר.
סיריוס השפיל מבט. ”אני לא חשבתי על זה ככה, רק רציתי לנקום בו על כל הפעמים שהוא עקב אחריך כדי לגלות מי אתה באמת, אני שונא שהוא עושה את זה. הוא הפך אותך לקורבן. חשבתי שזה יהיה ראוי שהוא ייהרג על ידי מי שהוא פוגע בו.” ידיו החלו לשרוט את פניו בחוסר תשומת לב, עוד הרגל מגונה שאימץ לעצמו.
”אתה יודע שאני לא יכול לסלוח לך על זה, נכון?” שאל רמוס בקול רועד, וסיריוס הנהן בצער.
”כן..אבל אני עדיין מצטער, זה היה די מזעזע. אני לא חשבתי על מה שאני עושה, כרגיל."
קול נחרה רמה במיוחד של ג'יימס הפר את השתיקה הטעונה בין שניהם. ”אני רוצה להראות לך משהו,” מלמל רמוס ונעמד על רגליו, אך סיריוס המשיך לשבת.
”לאן הולכים? אני יודע שמגיע לי שיסלקו אותי מהווגורטס, אבל - בבקשה רמ', אני אחזור לבית שלי. הם שונאים אותי באמת."
רמוס הניח יד מנחמת על כתפו. ”זה לא זה, אני רק רוצה שתבין משהו.” הוא גרר את סיריוס לתנוחת עמידה, שלף את גלימת ההיעלמות של ג'יימס ופרס אותה מעל ראשיהם. השניים התחילו ללכת במסדרונות הטירה הריקים, מדי פעם איזו רוח טרודה חולפת על פניהם. למרבה הצער הם נתקלו אף בניק כמעט בלי ראש שרקד בשמלת מלמלה בגון סגלגל מעין ריקוד טקסי ומשונה. 
בסופו של דבר הם נעצרו מול דלת גבוהה מעוטרת בריקועי זהב כבדים. ”המשרד של דמבלדור,” אמר סיריוס ביראת כבוד מסוימת. ”למה אנחנו כאן?”
”כבר תראה,” סינן רמוס וכיוון שרביט אל ראש זהוב של פיניקס, הוא היה נראה אמיתי כלכך עד שסיריוס חשב שהוא עומד לנקר את ידידו.
”זקן התיש של מרלין,” אמר רמוס את הססמה בקול צלול, אם הוא לא היה במצב רוח רציני יותר, ייתכן שאף היה צוחק מהססמה המגוחכת שבחר דמבלדור למשרדו.
נשימתו נעתקה בשנייה שפסל הפיניקס פתח את פיו ואמר "היכנסו בבקשה". הדלת נפתחה.
צמד החברים עלו במדרגות האבן המעוקלות ונכנסו אל המשרד שהיה ריק בשעה זו של הלילה. מספר דיוקנאות בהו בהם בשעמום.
רמוס פסע אל הארונית החיצונית ביותר ושלף מתוכה קערת אבן בעלת חריטות עמוקות. ”ההגיגית,” הוא הבהיר לסיריוס והשליך פנימה חוט מזיכרונותיו. ”אני רוצה שתסתכל בזה."
הנער מצמץ בחוסר הבנה, ואז נשם עמוקות והכניס את ראשו אל קערת המים, רמוס הצטרף אליו שנייה אחרי.

בהגיגית נראו ארבעה ילדים בשנתם השלישית, הם היו באמצע מלחמת שלג. ”אני בקבוצה של סיריוס, בבקשה?” ביקש רמוס וגירד את אפו שהאדים מן הקור. ג'יימס שעמד מולו משך בכתפיו.
”פיטר בוא לכאן, צריך להתחמש!” הוא הכריז, ורץ בצהלה לצד השני של המדשאה הקפואה.
כמובן שאחרי כמה דקות קצרות כבר נורו מספר כדורי שלג לא מבוטל, אחד מהם פגע ישירות במצחו של רמוס שמעד ונקבר בשלג הקר. הוא הרים את ראשו והתנער, לרגע הוא נעץ בסיריוס שהיה ברור שכדור השלג בא ממנו, מבט זועף אך תוך שנייה הצטרף לצחוקם המתגלגל של חבריו. ”אתם תשלמו על זה כולכם." רמוס איגרף מעט שלג בידיו העטויות כפפות והשליך אותו לכל הכיוונים, מה שגרם לו שוב למעוד. ”זה לא היום שלי, אני חושב שאלך לשבת קצת, אני אחכה לכם שם."
רמוס התיישב על אחד הספסלים שהציבו בקצה המדשאות בתחילת השנה. סוף סוף יוכל להתפנות לדברים שמעניינים אותו - כמובן שמלחמת שלג היא דבר מלהיב כשלעצמו, ומובן שכן עם הקונדסאים, אבל שום דבר לא ישתווה לזה -  בבת אחת מבטו התמקד בסיריוס, שצחק ודחף את פיטר על השלג. החיוך שלו, והצחוק שלו, והברק שיש לו בעיניים כשהוא מאושר, זה ריתק את רמוס כלכך.
בהחלטה רגעית הוא לקח את השרביט וחרט בתחתית עץ אורן גבוה וחסר עלים צורת לב דקיקה ובתוכה רשם את שמותיהם. חיוך מרוצה נפרש על שפתיו.

הזיכרון נגמר, ושניהם הוציאו את ראשיהם מההגיגית.
”אתה מבין למה אני לא יכול לסלוח לך על זה?” שאל רמוס. ”כי זה פגע בי. דווקא ממך לא ציפיתי לזה, ציפיתי שתתחשב ברגשות שלי. כבר שלוש שנים שאני מפזר לך רמזים, בעצם. היום עברו שלוש שנים מאז היום ההוא ששיחקנו בשלג, שלוש שנים שבהם חיכיתי שתבין שתפנים, ואולי - רק אולי תאהב אותי בחזרה. אני יודע, זו הייתה תקוות שווא, אבל עכשיו..אתה ריסקת אותי, אתה שברת את שרידי האמון שלי. לקבל ממך אהבה חזרה, טוב - מזה כבר התייאשתי. אבל ציפיתי לפחות לחברות. חבר אמיתי לא היה הופך אותי לרוצח, מבין?” רמוס התנשם בכבדות לאחר הנאום הארוך שלו ונעץ בסיריוס שהחוויר מרגע לרגע מבט ארוך.
”אני - אני כן אוהב אותך,” סיריוס כמעט לחש. ”כבר בערך חצי שנה שאני חושב על זה. אבל פחדתי, שאני רק מדמיין את כל הרמזים ואת כל הרגשות, לא רציתי לטעות שו - ” זוג שפתיים שהוצמדו לשפתיו קטעו את דבריו.
”אתה חתיכת אידיוט, בלק."
”גם אני אוהב אותך, לופין."