החובט של גריפינדור

אני קרוי על שם אדם מת. 

כשאבא שלי נתן לי את שמי הוא חשב על אח שלו. הוא לא חשב עלי. 

תמיד אומרים שאני דומה לו. שטויות. אני דומה לאמא שלי. 

אני כהה כמעט כמוה. יש לי שיער מתולתל בצבע חום כהה ועיניים שחורות. גם בפנים אני דומה לאמא שלי. 

אבל כל המבוגרים במשפחה שלי, וגם כל המורים שלי, מתעקשים שאני נראה כמוהו.

כמעט כל פעם שאני פולט הערה צינית או משפט שנון הם מחייכים חיוך עצוב ולפעמים גם מזילים דמעה ואומרים משהו מלא רגש על זה שאני בדיוק כמוהו. אני לא. 

אף אחד לא עושה את זה לאחותי רוקסאן. רק אומרים לה שהיא יפה. בלי עצב מעורבב בשמחה נוסטלגית מתפרצת, בלי להשוות אותה לאף אחד. "וואו רוקסאן, את יפה אפילו יותר מאשר בפעם הקודמת שראיתי אותך!"

אני מקנא. זה היה יכול להיות נחמד אילו היו מחמיאים לי בגלל מי שאני, אילו היו מתייחסים אלי כאל ילד ולא כאל... מצבה. ברצינות, מה שאומרים ליד המצבה שלו ביום השנה דומה באופן מטריד למה שהם אומרים לי. 

"כמה שהוא היה מצחיק ומלא חיים."

"איזה אדם טוב וייחודי הוא היה."

רק שלא כמו בהלוויה, אומרים לי "אתה בדיוק כמוהו."

אני לא רוצה להיות כמוהו. 

הוא היה מפר את החוקים של הוגוורטס באופן קבוע, הוא היה משתמש בתלמידים צעירים ממנו כדי לנסות עליהם את השטויות שהוא היה ממציא. 

הוא היה מתעלל במורים שהוא לא אהב, וגם במוגל אחד, כך שמעתי מהארי פוטר. 

הוא ניפח לו את הלשון. כל פעם שהארי מספר לי את זה הוא מחייך, ואני נתקף בחילה. 

אולי הוא עשה את זה לעוד מוגלגים. 

ביקשתי ממצנפת המיון להיות בבית אחר. 

בהפלפאף, ברייבנקלו, אפילו בסלית'רין. רק שיפסיקו להגיד לי שאני דומה לו. שיתאכזבו לגלות שאני אדם אחר. 

אבל המצנפת אמרה לי שיש לי אומץ לב. 

שטויות. 

היא אומרת שהיא לא טועה אף פעם, אבל אפילו היא עיוורת מנוסטלגיה. 

אם לי יהיו ילדים, אני לא אקרא לאף אחד מהם על שם אדם אחר. 

אני לא אגזור עליהם את החיים שהיו לי. 

בכל מקום אליו יפנו, הם יהיו חופשיים מדמעות, חופשיים מנוסטלגיה. 

הם יציגו את עצמם בלי לגרום לעננה להופיע על הפנים של האדם שמולם, הם יוכלו לבחור בעצמם בית בהוגוורטס וייעוד בחיים ואף אחד לא ישווה את הבחירה שלהם לבחירתו של אדם שהסתלק מהעולם. 

אני מאוד מקווה שאני לא אמות בגיל צעיר, כדי שלא יקראו לאיזה תינוק מסכן על שמי, שהשרשרת הזאת לא תימשך. 

אבל הגורל לא היה טוב אלי עד עכשיו, למה שהוא ישנה את דרכו? 

בטח זה יקרה, ויסתובב ילד ממורמר בעתיד, שבכל אשר יפנה יגידו לו: "אוי, אתה בדיוק כמותם! ממש העתק מושלם!"

ובכל פעם שיגידו לו את זה, הוא קצת ימות מבפנים, כמו שקורה לי. 

אנשים צריכים לקחת דוגמה מביל ופלר וויזלי.

כשנולדה להם בת באותו תאריך של הקרב על הוגוורטס, הם לא קראו לה על שם מישהי שנפלה בקרב, כמו נגיד נימפדורה טונקס. (בלי קשר לזה שאם הם היו קוראים לבת שלהם נימפדורה, טונקס היתה רודפת אותם בחלומות שלהם עד יום מותם.)

הם בחרו לקרוא לה ויקטואר, על שם הניצחון. 

אבל אני מניח שרוב האנשים רוצים שהמתים לא יימחקו מהזיכרון. 

לא אכפת להם מהחיים. 

יש ציטוט של דמבלדור: "אל תרחם על המתים, רחם על החיים, ובמיוחד על אלה שחיים ללא אהבה."

טוב, אני חי ללא אהבה. מעניקים לי רק עצב. 

הדודים, הסבים והסבתות שלי מעניקים לי עצב, אמא שלי ואבא שלי מעניקים לי עצב, ואפילו אחותי רוקסאן שומעת את הסיפורים עליו, ואחרי שהיא צוחקת היא מגניבה אלי מבט עצוב.

טוב, יש גם דברים נחמדים בחיים שלי. 

אני שמח כשאני מקבל ציון טוב, מה שהוא לא היה עושה אף פעם, ואני אוהב לשלוח מכתבים לעורך של הפקפקן. 

וגם לשחק קווידיץ'. 

לא הייתי צריך להתאמץ כדי להתקבל לקבוצה של גריפינדור, הרי אני בדיוק כמו שהוא היה, אני לא צריך שיבחנו אותי. 

"בוא נתאמן בקווידיץ'," מציע ג'יימס פוטר. 

אף על פי שהוא לפעמים מתנהג כמו זבל, אף על פי שהוא מעריץ את האדם שעל שמו הוא קרוי, הוא היחיד שמבין אותי. 

היחיד שלא משווה אותי לאף אחד. 

"הקפטן לא אמר על זה שום דבר," אני אומר בקימוט מצח. 

"לא, בוא נתאמן לבד. כדאי שנהיה מוכנים למשחק נגד סלית'רין," עונה לי ג'יימס. 

"יאללה," אני מסכים. 

עדיף על להכין שיעורי בית. 

אני הולך לחדר, לקחת את המטאטא ואת המחבט שלי. 

כולם חושבים שאני חובט בגלל שהוא היה. 

כמה שהם טועים. 

כשאני עולה על המטאטא וממריא אל השמים הכחולים, אני מניף את המחבט וחובט בכל הכוח בפרד וויזלי הראשון.