The wolf and the dog

פאנפק זה נכתב על ידי ועל ידי גמבה(Flares)

קריאה מהנה

רמוס ישב בשולחן גריפינדור ולעס את פרוסת הטוסט שלו באיטיות. במשך כמה דקות רצופות הוא הביט על סיריוס, שהיה נראה שליו ונינוח כמו תמיד. החיוך השליו שעל פניו כמעט וגרם לרמוס לחייך בעצמו, מה שהיה יכול להראות מאוד מוזר אם הוא היה אוכל ומחייך באותו זמן... אבל למי איכפת אם זה נראה מוזר או לא? רמוס לא שלט בעצמו. החיוך המדבק של סיריוס היה חזק ממנו.
אל תחייך, רמוס חשב לעצמו. אל תחייך, אל תחייך... נו באמת! למה אתה מחייך כמו אידיוט בזמן שאתה אוכל?.
מזווית העין הוא ראה את ג'יימס מתקרב אל לילי אוונס. הוא גילגל עינייים וחזר לבהות בסיריוס.
״לא, ג'יימס, אני לא אצא איתך!״ הוא שמע את לילי אומרת בכעס.
״נו, לילי, בבקשה״, התחנן ג'יימס. ״רק תתני לי הזדמנות...״
״אין מצב!״ היא התעצבנה.
ג'יימס ניסה להתקרב אל פניה, אך סטירה מצלצלת שהשמיע את הדיה בכל האולם עצרה אותו.
בבת אחת רמוס התנתק מחיוכו של סיריוס ונחנק מפרוסת הטוסט שלו. כנראה שהסטירה המצלצלת הייתה חזקה כל כך עד שהבהילה אותו.
״רמוס?״ שאל סיריוס בדאגה והוריד את חיוכו במהירות. ״טוב, תתכונן, כי האביר על ההיפוגריף הלבן מגיע להציל אותך״, סיריוס ניגש אל רמוס וטפח בעוצמה על גבו.
הוא השתנק ופרוסת הטוסט נפלטה על השולחן. "איכס..."
״אתה רציני?״ שאל סיריוס. ״בנאדם כרגע הציל אותך מלהחנק למוות וכל מה שיש לך להגיד זה 'איכס'?״
״מצטער...״ מלמל רמוס. ״זה פשוט... מגעיל״, הוא הביט על פרוסת הטוסט שהייתה על השולחן.
סיריוס גיחך והתישב לידו. "טוב... מעכשיו אתה צריך לאכול בזהירות", הוא חתך את שארית הטוסט לחתיכות קטנות. "בתאבון".
״אני כבר לא רעב״, אמר רמוס ופחד להחנק שוב.
"טוב... למה בכלל לא היית מרוכז? בדרך כלל אתה ה'חי במציאות' מביננו".
״אני פשוט... חשבתי על... דברים״.
סיריוס הביט ברמוס בסקרנות. ״דברים?״ הוא שאל בהרמת גבה.
״אתה יודע...״ מלמל רמוס. ״דברים אישיים מאוד״.
סיריוס הנהן והתחיל ללגום מכוס מיץ הדלעת שלו. "אז יש לך יום הולדת בקרוב, נכון? אני עדיין לא מאמין שאתה יותר גדול ממני בחצי שנה! כל כך לא הוגן!"
״תתנחם בזה שאתה יותר גבוה ממני״, אמר רמוס בקול מתגונן.
"כן, פיצי שלי". הוא צחק את צחוקו הכלבי. "זה כיף שאתה מגיע לי לגובה הכתף".
״אבל זה... זה כי אתה ממש ממש גבוה״, אמר רמוס והזדקף כדי להראות יותר גבוה ממה שהוא. 
"אני יודע, אני יודע", סיריוס גילגל עיניים. "אתה יכול להיות רגוע".
״היי״, ג'יימס צנח לידם. כל הלחי השמאלית שלו הייתה אדומה. ״הנה שיעור לחיים-לעולם אל תתעסק עם ג'ינג'יות״, הוא נשמע כמו שיכור. ״הסטירות של לילי... חזקות כמו לא יודע מה״.
"אולי תלך למרפאה?" הציע פיטר שבדיוק סיים לאכול את הפירה שלו. "זה נראה כואב".
"הו, באמת, זנב תולע? זה לא רק נראה כואב", הצטמרר ג'יימס.
״טוב, זה הגיע לך״, אמר סיריוס. ״לא היית צריך להציק לה ככה״.
״תגיד לי שלא היית רציני עכשיו״, התחנן ג'יימס.
״צודק, זה המשפט הכי דפוק שאי פעם אמרתי״, אמר סיריוס ברצינות. ״להפסיק להציק למישהו זה נשמע אידיוטי לגמרי...״
״זה לא כזה כיף להציק לאנשים״, צייץ פיטר.
"אני תוהה עד כמה תיעלבו כשאגלגל עיניים בתיסכול ואגיד, 'אלוהים, למה זה הגיע לי?'" מלמל רמוס. 
״איך אתה מעז?״ אמר סיריוס בכעס מדומה. 
״נעלבתי״, אמר ג'יימס בדרמטיות.
״זהו, אני עוזב את הוגוורטס!״ קרא סיריוס. ״אני ואתה לא מדברים יותר״, הוא פנה אל רמוס.
״אני יכול לבוא איתך?״ שאל ג'יימס את סיריוס.
״מטומטמים״, מלמל רמוס שהיה רגיל להצגות שלהם.
"אתה בא איתנו, פיטר? נתרחק מהאיש הנוראי הזה?" פנה ג'יימס אל פיטר. "אני לא מוכן לסבול עוד שניה לידו".
"עוד שניה ואני אעלב", התריע רמוס.
״כמו שאנחנו נעלבנו״, קרא סיריוס.
״אלוהים אדירים, אנחנו מאחרים לשיעור תורת הצמחים״, אמר רמוס בהיסטריה כאשר שם לב שהאולם הגדול כבר ריק מאדם.
"שלוש ארבע ו..." מלמל פיטר ושלושתם צעקו בכל הכוח. "חנון!"
״אבל אנחנו מאחרים כבר בחצי דקה!״ קרא רמוס בהתגוננות. ״קדימה, בואו נמהר!״ הוא קם והתחיל לרוץ לכיוון החממה.
שלושתם נכנסו במהירות והסתדרו במקום.
"שלום תלמידים, היום נלמד על הארטישוק הכתום. מי יכול לומר לי מהן סגולותיו?" דיברה פרופסור ספראוט בשטף. ידייהם של רמוס, לילי ועוד תלמיד מהפלפאף בשם אדוארד מריוס היו באוויר מידית. "כן מר לופין?" פנתה אליו הפרופסור בחיוך.
"סגולותיו הן היכולת שלו להגביר דברים, לדוגמא יש כתם צבע ורוצים שהוא יגדל אז מטפטפים מעט ממיץ הירק", הסביר רמוס.
״נכון מאוד! עשר נקודות לגריפינדור!״ אמרה פרופסור ספראוט בגאווה.
״אני גאה בך כל כך, חנון שלי״, גיחך סיריוס.
רמוס הרגיש בסומק עז שמציף את פניו. "אויש, תסתום", ואז הסתובב ושאל את ג'יימס בלחש, "אני לא מסמיק, נכון?"
״אממ...״ ג'יימס התלבט אם לספר לו את האמת. ״לא. בכלל לא״, הוא אמר בקול לא אמין.
״אוי, אוף!״ ייבב רמוס שהבין שג'יימס משקר לו.
״מצטער... לא רציתי שתיבהל״, אמר ג'יימס. ״זה פשוט ש... אתה מאוד מסמיק״.
״מי מסמיק?״ שאל סיריוס שהצטרף לשיחתם.
"רמוס", נידב פיטר את המידע בלי מחשבה.
סיריוס חייך. "הו, למה?"
״כי...״ רמוס נלחץ והסמיק עוד יותר. ״אני... תגידו, גם אתם מרגישים חנוקים פה?״ הוא ניסה להתחמק. ״חם פה, משהו... אני אבקש מפרוספור ספראוט לצאת לכמה דקות״.
השלישייה צפו בו בבילבול בזמן שניגש אל פרופסור ספראוט לבקש אישור יציאה.