שונאת אותך.

זכויות יוצרים לג'יי קיי רולינג.

אני שונאת את ג'יימס פוטר. לא מספיק שהוא מסתובב ועושה צרות בכל מקום, שהוא סנוב חסר רגשות ושחצן, שהוא מציק לכל מי שעובר בדרכו ושהיו לו כבר איזה מאה חברות, ורק העובדה שהוא קיים גורמת לי לבחילה, הוא גם החליט להיטפל אלי כל יום. למה? אולי בגלל ששנאנו אחד את השניה על הדקה הראשונה שנפגשנו, או שאולי בגלל שאני תלמידה טובה ששומרת על החוקים וההפך הגמור ממנו, או אולי סתם בגלל שאני מדריכה והוא החליט שהוא רוצה למרר לי את החיים.
ומי אני? קוראים לי לילי אוונאס. נעים להכיר. אני בת חמש עשרה, ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות, מטר שישים וחמש. אוה, ועוד דבר ששכחתי לציין, אני מכשפה. מכשפה ששונאת את ג'יימס פוטר!
"אהההה!" צרחתי באימה כשהבטתי בשיערי הורוד שהשתקף אלי מדמותי במראה.
"אהההה!" צרחו חברותי, שהתעוררו מצרחתי. ארבעה בנות נכנסו אל חדר האמבטיה והביטו בי. שתיים פרצו בצחוק ללא בושה (חברות נאמנות), אחת התאפקה שלא לפרוץ בצחוק (לא כל כך הצליח לה), והרביעית הנידה את ראשה בכעס.
"זה יותר קורע אפילו מאתמול," התנשפה אמיליה, חברתי הנאמנה. לקייט כבר הופיעו דמעות צחוק, ואנג'ל וויתרה ופרצה בצחוק גם היא.
"פוטר המפגר הזה!" כעסתי, "הוא כל כך מת!"
"זה מה שאמרת גם אתמול ושלשום," אמרה אנה, "אני יכולה לעזור לך להתנקם בו, כמו שאני אומרת לך כבר כל יום. אם לא תחזירי לפוץ הזה, הוא ימשיך לאמלל אותך כל יום!"
"אבל אני לא רוצה לעבור על החוקים ולהסתבך, אני מדריכה!" אמרתי.
"מתוקה, פוטר עובר כל יום על החוקים ולא מענישים אותו. למה שלא תנסי גם א- היי, לאן את הולכת?"
ירדתי אל חדר המועדון של גריפינדור בצעדים רועמים, לא שמה לב שאני לבושה בכותנת לילה לבנה עם נעלי בית בצורת כלב. כשהגעתי אל חדר המועדון כולם פרצו בצחוק. הבנתי שגם שיערי הורוד לא עוזר לאווירה. חיפשתי בעיני את הפוץ... הינה בלק, ולידו...
"אתה!" צרחתי והתקדמתי לכיוונו של ג'יימס בכעס.
"צבעת את השיער, אוונאס?" שאל אותי ג'יימס בחיוך ממזרי, אופייני לאישיותו המזעזעת.
"אתה-" דחפתי אותו בחוזקה, "חתיכת פוץ, אידיוט, מפגר-"
ג'יימס תפס אותי בידי. "תרגעי." הוא אמר.
"על תגיד לי להירגע!" צרחתי, משחררת את ידי מאחיזתו, "פוטר-חתיכת-חרא-צבעת-לי-את-השיער-בוורוד!"
הוא פרץ בצחוק. בלק גם. הם החליפו כיפים. היו כאלה שהביטו בנו כאילו הם צופים בסרט, וכאלה שהתעלמו מאיתנו, כנראה כי היו רגילים. היו גם ילדים שירדו מחדרי השינה כדי לבדוק על מה כל הרעש.
"אהבת את התסרוקת שעשינו לך?" שאל בלק בחיוך ממזרי כמו של פוטר.
"זה מאוד מתאים לכותנת לילה שלך," ג'יימס סקר את גופי באיטיות ללא בושה.
"על תסתכל עלי, פוטר!" נשפתי בכעס. הוא הרים את מבטו.
"אעשה הכל למענך, יקירתי," אמר בציניות.
"שניכם מטומטים," התעצבנתי, "אני אלך אל פרופסור מקונגל ואספר לה-"
"לילינקה בורחת לאימלה?" שאל סיריוס בלעג.
"אם לא היית מחרימה לנו את השחמט, זה לא היה קורה," חייך ג'יימס ברצון וחזר להביט בי. אידיוט, סנוב נפוח, שחצן...
"גנבת אותו מילד שנה ראשונה!"
"הוא נתן לי את זה!" הוא מחה.
"כי איימת עליו!" צעקתי. רמוס לופין ירד מהמדרגות וצעק עלינו.
"תפסיקו לצרוח כבר! יש כאלה שעדיין ישנים!" הוא התעצבן ואז בהה בי. "הממ... יופי של שיער?"
"החבר היקר שלך אחראי לזה!" צרחתי.
"אולי בגלל שאת מענישה אותי על כל דבר קטן מאז שהפכת להיות מדריכה-!"
"זה התפקיד שלי! וחוץ מזה, אני שונאת אותך,"
"אוה, אוונאס

! איך יכולת להגיד זאת?" יבב ג'יימס.
"תראי מה עשית!" אמר סיריוס.
"תעזבו אותה כבר, אתם ממש מגזימים!" אמר רמוס. הממ, הוא ממש חמוד.
"אתה אמור להיות בצד שלנו!" מחה ג'יימס.
"דיי כבר!!!" שמעתי צרחה מאחורי. ילד שנה רביעית וגבוה הביט בנו בעצבנות. "אני מנסה לישון!!!"
"לך תישן באורווה," ירק ג'יימס.
"או עם סנייפ במיטה," גיחך סיריוס, וג'יימס פרץ בצחוק. הילד התרחק מאיתנו בצעדים כועסים.
"אני בטוחה שלך יש ניסיון בזה," פלטתי.
"לילי, בואי תעזבי אותם. הם כל כך לא שווים את זה." אנה הופיעה מאחורי.
"אוו... הם כל כך לא שווים את זה..." חיקו אותנו פוטר ובלק בתיאום מושלם.
"מה אתם, תינוקות?!" התעצבנתי.
"ממש נשמות תאומות," גיחכה אנה. "שני כלבים."
"כדי שתיזהרי במה שאת אומרת," אמר סיריוס ברשעות.
"או שתגמרי כמו אוונאס, עם שיער וורוד וחולצה שקופה." השלים אותו ג'יימס.
"חולצה שקופה?!"
"אני לא כמו לילי," אמרה אנה במתיקות, "אם רק תעזו להתקרב אלי, אני אתנקם בכם."
"את סקסית שאת מרושעת,"
"איייכס, בלק!"
"יש לנו כמה עיסוקים, ברשותכן," גיחך ג'יימס. הוא וסיריוס עקפו אותנו, צוחקים.
"לאן אתם הולכים?" צעקתי אחריהם. הייתי בטוחה שהם מתכוונים לגרום לעוד צרות.
"לא עינייך, אוונאס!" צעק לי פוטר מאחורי גבו.
"אני שונאת אותך!" צעקתי אל גבו. אגרופי היו קמוצים.
"אתה יודע איך להוציא את הקללה הזאת מהראש שלי?" שאלתי את רמוס. הוא הניד בראשו לשלילה.
"אני מצטער על איך שהם מתנהגים," התנצל רמוס.
"לא אשמתך." עצרתי אותו.
"ג'יימס וסיריוס חברים שלי, אבל אני חושב שאת צריכה להחזיר להם הפעם," אמר לי. אנה חייכה.
"את רואה?!" היא אמרה, "אפילו רמוס מסכים איתי! אז מה את אומרת? את רוצה להחזיר להם?"
השנאה שלי לפוטר היא זו שגרמה לכל הבלאגן הזה לקרות. היא זו שגמרה לפי להיפתח ולהגיד ברשעות:
"אנחנו כל כך הולכים להרוג אותם."

		הפרק הבא