לאהוב את האמת

אוקיי, אז יש לי... הערה. זה סיפור שכתבתי ואני באמת רוצה להשקיע בו. אני כתבתי פה מכל הלב, וכתבתי את זה לא מזמן, ככה שהכתיבה לא כזו... לא ברמה. הכוונה היא שהכתיבה יותר ברמה והיא לא סתם כתיבה כמו שהייתי כותבת בכיתה ד'. שלחתי את זה להרבה חברים שאמרו לי שזה ממש יפה והחלטתי לפרסם פה, אבל אני פשוט רוצה תגובות בונות.

חוץ מזה, זה לא ממש פאנפיק. פשוט נעזרתי קצת בסדרה טין וולף וכתבתי... אז זה יותר סיפור מקורי מאשר פאנפיק.

~_~_~_~

"ג'קסון! בוא כבר!" לייסי משכה אותי מהתנוחה שנשענתי על המכונית שלי ותפסה את ידי ורצה איתי לכיתה.

נאנחתי. איך יכולתי לחשוב שאני יכול לשרוד עוד שנה שלמה של סטוצים כשהיא נדבקת אליי?
היא משכה אותי אל תוך הבניין, ואז ראיתי אותה. את רוז.
היא הלכה במסדרונות הבניין, השפילה את ראשה ולא הביטה באף אחד מהלועגים לה.
דמעות נקוו בעיניה, אבל הן לא יצאו. היא לא הראתה לאף אחד שקשה לה. הם יודעים עליה. הם יודעים מה עושים לה בבית. הם יודעים שמתעללים בה בבית ושמרביצים לה.
והם יודעים את זה רק בגללי.
כולם יודעים עכשיו. אין לה מה להסתיר.
אבל הם לא יודעים דבר אחד.
היא אשת זאב.
ואני האלפא שלה. היא הבטא שלי. אני נשכתי אותה, באותו היום שהייתה בסכנת חיים וגססה.
ורק בגללי היא עוברת את זה.
רק בגללי מתעללים בה. רק בגללי ההורים שלה גילו את זה. את היותה מפלצת.
ואני? אני אפילו לא הסתכלתי עליה. לא פניתי אליה. לא דיברתי איתה על זה אפילו פעם אחת.
כבר עשר שנים שהיא מתמודדת עם זה. רק בגללי.
ועכשיו, אחרי מה שקרה אחרי שכולם יודעים מזה, אני יודע שאני חייב ללכת לדבר איתה על זה.
"אני צריך ללכת," אמרתי במהירות ללייסי והוצאתי את ידי מידה.
ידעתי שאני חייב לדבר איתה. על זה שהיא אשת זאב. על זה שהיא הבטא שלי. על זה שלא הייתי איתה ברגעים שהייתי צריך להיות איתה.
הלכתי במהירות למקום שבו היא הלכה ותפסתי בידה.
היא הסתובבה והסתכלה עליי.
"תעזוב אותי." היא אמרה בשקט.
"לא. אני חייב לדבר איתך. בואי." משכתי אותה משם, למקום שאני תמיד נמצא בו כשאני צריך להיות לבד.
"דיי. בבקשה, תעזוב אותי." דמעה זלגה במורד פניה.
הבטתי בפניה. לא יכולתי להאמין שהילדה שגססה ביום ההוא, הילדה שמתעללים בה כל יום, הילדה שנשכתי בהיותה רק בת שש זו היא.
"לא." משכתי אותה למקום הנסתר בגבעה ההיא.
היא נאנחה והתיישבה לידי. "מה קרה?" היא שאלה באנחה.
"אני-אני רוצה להגיד לך משהו." אמרתי. לא חשבתי איך אני אגיד לה שאני זה שנשך אותה. שהיא הבטא שלי, ואני האלפא שלה. שרק בגללי היא עוברת את כל זה.
"את זה אני יודעת." היא אמרה בבוז ושמה קווצת שיער מאחורי אוזנה. "אז מה אתה רוצה להגיד לי?"
הבטתי בפניה. פניה היו סמוקות. עיניה הירוקות נצצו בעצב מהדמעות שזלגו במורד פניה. שיערה החום ברונטי נפל על פניה האדומות מדמעות.
"אני-אני מצטער. זה אני. אני נשכתי אותך." אמרתי בשקט.
היא הייתה המומה.
היא הביטה בי, כאילו עבדתי עליה. אבל הייתי רציני.
"אתה צוחק עליי. נכון?"
היא לא האמינה לי. ברור שהיא לא האמינה לי. גם אני לא הייתי מאמין לה.
"אני באמת מצטער." השפלתי את ראשי. "אני כל כך מצטער."
"אתה-אתה רציני? אתה עשית לי את זה?" היא הביטה בי. עיניה נצצו מדמעות.
"כן. אני כל כך מצטער." גמגמתי. הייתי חייב להגיד לה את האמת. "אבל עכשיו אני מוכן. אני מוכן להיות איתך ולעזור לך." חייכתי חיוך עצוב.
"אתה לא רציני." היא בכתה. "אתה משקר לי."
"אני מצטער. אני כל כך מצטער." אמרתי. שלפתי את הציפורניים שלי, כדי להוכיח לה. להוכיח לה שהיא הבטא שלי.
"לא-" היא הלכה משם. היא רצה. היא פשוט ברחה.
הבנתי אותה. הבנתי אותה לגמרי. אבל אני נולדתי ככה. אני נולדתי כאיש זאב. כל המשפחה שלי הם אנשי זאב.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. אני זוכר את הפעם ההיא, שחיכיתי לאמא, שהייתה בבדיקה. ואז צוות שלם של רופאים רצו במסדרון, נושאים אלונקה וילדה בת שש שוכבת עליה. לא זזה. דוממת.
זה היה ברור שהיא לא תשרוד. אמרו את זה כל רגע, שהסיכויים שלה לשרוד ממש נמוכים.
אז בזמן שהיא הייתה במחלקה השיקומית של הטיפול הנמרץ התגנבתי לחדר שלה. הבטתי בפניה השלוות בזמן שישנה. היא נראתה כאילו לא קרה לה כלום. ואז נשכתי אותה.

בסוף היום היא נשארה בכיתה כדי לאסוף את הספרים שלה. רק אני והיא היינו בפנים. הלכתי לדבר איתה.
"היי." אמרתי לה.
חיכיתי שהיא תענה, אבל היא שתקה. היא לא אמרה כלום.
"תקשיבי, אני באמת מצטער. אני מבין שזה ממש לא מכפר על מה שעשיתי, שאני הפכתי אותך ל-למפלצת," השפלתי את ראשי. "ואחר כך גם נטשתי אותך. אבל עכשיו אני פה. עכשיו אני יכול להיות איתך ולעזור לך." חייכתי חיוך מריר.
"אני לא מאמינה לך." היא אמרה ולקחה צעד אחד אחורה. "וגם אם זה נכון, לא אכפת לי. אני לא אבטח באף אחד. ובטח שלא בך."
ואז היא רצה. היא רצה אל מחוץ לכיתה, אל מחוץ לבית הספר.
אני הייתי די בטוח שעכשיו היא ביער, רצה בצורת הזאב שלה. לחופש. לרוגע.
זה מה שאני תמיד עושה כשאני צריך להיות לבד. כשאני צריך להירגע.