never

בסוף השבוע הראשון של השנה השביעית שלהם, כל תלמידי השנה השביעית בגריפינדור היו מותשים ומוכנים למסיבת תחילת שנה. מובן שכולם נשאו את עיניהם לעבר ארבעת גיבורי בית הספר, טוב, לפחות כל זמן שזה קשור להפרת חוקים ומסיבות, הקונדסאים. ביום שבת בערב כל תלמידי השנה השביעית בגריפינדור, ללא יוצא מן הכלל, כולל לילי אוואנס, התאספו בחדר הנחיצות לערב של חייהם, לפחות עד מסיבת סוף השנה. בחדר נכחו 12 תלמידים- ארבעת הקונדסאים, שני חבריהם לחדר- אוליבר ומייקל, וששת הבנות- מריאן, ג'יין, לילי, אלי, בת' ומילדרד. לאחר שכולם הסתובבו מעט בחדר, דיברו, אכלו חטיפים מן הדובשנרייה, החליפו חוויות מהחופשה וציפיות לשנה, סיריוס שלף מגלימתו 12 בקבוקי וויסקי אש של אוגדן. לאחר מספר צעקות ולחשי השתקה של ג'יימס ובת', סיריוס החל להסביר את החוקים: "אז, המשחק הראשון שנשחק יהיה אף פעם לא. הוא בא מעולם המוגלגים, ונועד לאנשים פיכחים ולכן אנחנו משחקים אותו בהתחלה. החוקים פשוטים: כל אחד בתורו אומר דבר שאף פעם לא עשה. כל מי שעשה את הדבר הזה אי פעם שותה מן הבקבוק. הבקבוקים מכושפים, כך שאל תנסו לרמות אותם, כי התוצאות יהיו לא נעימות" סיריוס חייך חיוך קונדסאי לתפארת "מי שנגמר לו הבקבוק, מקבל חובה מהאדם משלושת האנשים שאגריל עכשיו." סיריוס נופף בשרביטו ותריסר פתקים ריחפו באוויר. "אחד, שתיים, שלוש!" קרא ושאר הפתקים נעלמו "ג'יין, מריאן ואני נבחר את החובות" אמר והתחיל את הסיבוב: "מעולם לא הרגשתי אהוב על ידי משפחתי" גיחך. כולם, חוץ מבת' שתו, והיא משכה בכתפיה "אני יתומה, אז אין לי משפחה". רמוס היה הבא בתור: "אף פעם לא..." הוא הטה את ראשו הצידה "היה לי רייבנקלואי במשפחה" מייקל שתה, וכך גם מילדרד ופיטר. "פיטר!" ניענע ג'יימס בראשו "איך לך, מכל האנשים, יש קרוב משפחה שמוין לרייבנקלו! טוב,איך לומר, לא רואים את זה עלייך" סיים בנימה צינית. פיטר לא הבין את הבדיחה, וחשב שג'יימס התכוון להפגנות החוכמה המתנשאות מעט מצדם של הרייבנקלואים. הוא ניענע בראשו בצניעות וסיריוס פרץ בצחוק. שאר המעגל צחק ולילי המשיכה: "אני אף פעם לא נישקתי את ג'יימס פוטר". להפתעתה, רק בת' שתתה בביישנות, וגם סיריוס. "סיריוס" היא אמרה בהפתעה "בסוף תגמור ראשון. איך.. איך הגעתם למצב המיוחד הזה?" "היינו שתויים" אמר וחייך "וגם מטומטמים". לילי פנתה לתחקר את בת', אשר לא פירטה ומלמלה "חדר שלו... שנה שנייה... לא התכוונתי... הוא פשוט היה כל כך חמוד..." "ג'יימס" פנתה אליו לילי בהאשמה "חשבתי שנישקת בערך את כולן פה... ועוד רבות.. אם כי על סיריוס לא חשבתי""טוב..." פתח ג'יימס "כולן רק מספרות סיפורים. אני גם הבהרתי ממזמן שאני שומר את עצמי למישהי." הוא קרץ ללילי והסמיק קצת, שלא כהרגלו. אלי הייתה הבאה בתור "אף פעם לא התאהבתי בבן כלשהו" הכריזה וכל הבנות שתו, בנוסף לאוליבר. "אני ביסקסואל!" אמר בהתגוננות כשכל המבטים הופנו אליו. "לילי! לילי חסינת הרגשות התאהבה! נו, ספרי מי היה הבן בר המזל" הקניטה מילדרד וכולם חיכו בשקט לתשובתה. לילי ניענעה בראשה בחוזקה, מסמיקה בגוון שיערה. מריאן צחקה "אף פעם לא.. עשיתי את זה, אתם יודעים." סיריוס, מילדרד, מייקל, ג'יין ולהפתעתם גם רמוס, שתו מהבקבוק. "אוווו" הקניט ג'יימס "רמוס שלנו כבר לא בתול! למה לא סיפרת?" אמר ג'יימס. רמוס הסמיק והחל לגמגם, אך לילי הגנה עליו "זה לא עניינכם מה הוא עשה, או לא עשה, וזכותו לא לספר לכם! הוא כנראה פשוט ידע שאתם תקניטו אותו על זה!"

רמוס אמר "למעשה, התכוונתי לספר לכם, אבל בפורום יותר פרטי, וזה היה בתחילת השנה, כך שלא היה לי יותר מדי זמן" הוא סיפר והסמיק. סיריוס אמר: "אני בכלל חושב שצריך לדבר על ג'יימס! ג'יימס, ידידי, הייתי בטוח שאתה בליגה איתי!"

ג'יימס הגיב לדבריו במבט זעוף לפתע וגלגול עיניו "טוב, אני הבהרתי שאני שומר את עצמי, ואתה לא הקשבת לי כשניסיתי לומר לך. בעיה שלך". תורו של מייקל הגיע: "אני אף פעם לא אכלתי בשר"

כולם שתו ומייקל הבהיר שהוא צמחוני, כמו כל משפחתו, מאז שנולד. מילדרד הגיעה לתחתית בקבוקה, ובכך סימנה את החובה הראשונה במשחק: "הפשיטי מהבן האהוב עלייך במעגל פריט לבוש אחד לפחות, אך אסור לבוש תחתון" הקריא סיריוס מהדף בשמחה. להפתעתה של לילי, מילדרד רכנה לעבר ג'יימס, העיפה מעליו את חולצתו, נעליו, גרביו ומכנסיו, והותירה אותו בתחתוני כותנה בלבד. רוב הבנות בהו בשמחה בגוף השרירי מאימוני קווידיץ' של אחד מהבנים היותר מושכים בשכבה, בעוד פיטר הסב את פניו בגועל כמו ילד קטן, יילל והסתיר את עיניו. לילי הרגישה פתאום משהו.. כועס מתעורר בבטנה. לא! אסור שיסתכלו ככה על פוטר! היא שילבה את ידיה ברוגז מה והפנתה את עיניה מהמראה של בן לבוש למחצה. ג'יימס גלגל את עיניו ונשען על ידו לעבר פיטר "אתה מתנהג כמו ילד קטן" אמר בזלזול "תפסיק או שנעיף אותך מפה" "יש פה אחד שלא ירצה שנעיף אותו" אמר סיריוס בשמחה ותקע מרפק בצלעותיו של ג'יימס. הוא לכסן מבט לעבר אוליבר, אשר בחן כל חלק בגופו של ג'יימס, חשוף או לא. "אוליבר!" קרא ג'יימס והסתיר את גופו במבוכה "תורך!" "אה! כן!" אמר אוליבר "טוב... אני אף פעם לא פנטזתי על סיריוס בלק"

כל הבנות שתו, חוץ מאלי ולילי, וסיריוס צחק וקרץ למילדרד, שהחזירה לו חיוך פלרטטני.  לאחר מספר משפטים ועובדות מביכות, מייקל סיים את בקבוקו, וננעל בארון עם מריאן לשעה הקרובה, אוליבר זכה לנשק את ג'יימס ולילי רתחה בתוך עצמה מזעם כבוש. היא הביטה באוליבר בכזה מבט, שהוא התנתק מג'יימס במידיות ודידה למקום. ג'יימס ניקה את פיו בגועל. בקבוקה של לילי התרוקן, והיא קיבלה את החובה האכזרית ביותר (לטעמה): להינעל עם ג'יימס הלבוש- למחצה שעתיים בתוך ארון קטן. לילי החמיצה את פניה לעבר מריאן וג'יין, ונכנסה אל תוך הארון האפלולי בשתיקה. "לומוס" לחש ג'יימס ואור לבנבן בקע משרביטו "מצטער על זה. סיריוס כזה מעצבן לפעמים." הוא התיישב בארון והעביר את ידו בשיערו, נראה אומלל ביותר. "מה קרה, פוטר? למה אתה עצוב?" שאלה לילי. אם היא עומדת לבלות את השעתיים הקרובות בתוך ארון עם נער שהיא בהחלט לא מחבבת, היא לא מתכוונת לשתוק במשך השעות הארוכות ולתהות לגביי מקור העצב של ג'יימס. "טוב, זה די דומה להרגשה שבה החברה הכי טובה שלך תוקעת אותך חצי ערומה בתוך ארון עם הבן שאת מחבבת, אבל הוא שונא אותך" אמר ג'יימס בדכדוך, מביט בכדור האור הלבן בקצה שרביטו "מרגיש די חרא" אמר, כאילו לא הבינה בעצמה. היא צנחה על הרצפה לידו, נשענת על קיר הארון בדכדוך דומה לשלו. לאחר חמש דקות מביכות בהן השתיקה ביניהם נמתחה לה, לילי התפרצה בזעם: "טוב, אני לא יכולה ככה יותר!" היא משכה בשיערה בזעם "אני משתגעת פה!". "טוב, אז על מה נדבר?" שאל ג'יימס "על כל מיני דברים. מה הצבע האהוב עליך?" ירתה לילי לעברו, מזדקפת בארון הקטן. "אדום. גם הצבע של גריפינדור, וגם צבע חזק. הוא יכול להתבלט או להיטמע, תלוי בגוון. די דומה לי" אמר בחיוך מעוקם "מה הצבע האהוב עלייך?" שאל. "כחול. צבע עשיר, הוא גם הלילה וגם הבוקר. הוא יכול להיות עליז או קודר. כמו האופי שלי" חייכה לילי. מאז, השיחה זרמה ביניהם בקלילות, והם פטפטו על חלומות, תקוות לעתיד, לימודים ועבודה. "לילי" אמר ג'יימס ברצינות והישיר מבט אל עיניה "את שונאת אותי?". לילי רצתה לומר כן, אבל המילה נתקעה בגרונה. העובדה הזאת על לילי אוואנס כבר לא נכונה. "למען האמת, לא" ענתה והביטה בעיניו. בינה לבין עצמה, לילי הודתה שהעיניים של ג'יימס הם הדבר הכי יפה בעולם. הן היו בצבע אגוז, והגוונים שבהן השתנו לפי מצב רוחו. לעולם לא תגלה זאת לאיש חי, אבל לילי ציירה פעם את העיניים של ג'יימס. הן לא היו בצורה של עין, עם אישון וקשתית וגורמים ריאליסטיים, אלא פשוט ערבבה וזרקה גווני חום על הדף. התוצאה הייתה מערבולת שובת לב של צבעי עצים ואגוז חמים, שהיו הגבול הדק בין סערה לרוגע, בין פראיות לנימוס, בין דיכאון לשמחת חיים. תמיד הביטה בציור, הנעול במגירה התחתונה בשידת הלילה שלה, לפני שנתה וחשה שהיא שוב שוקעת באוקיינוס החום הזה, שלא יכלה להודות שהיא אוהבת.. עכשיו, כשהביטה בעיניו, היא הרגישה שהציור לא עושה צדק עם המקור. העיניים של ג'יימס הביעו רגש כה רב, כאב ושיברון לב, אבל גם ניצוץ של תקווה, מתחבא מאחור. העיניים של ג'יימס נראו כמו עיניים של אדם זקן, שכבר עבר כל כך הרבה כאב וסבל בחייו. היא רק תהתה איך לא הבחינה בזה קודם. "בחיים אני לא אוכל לצייר את זה" פלטה מבלי לחשוב וג'יימס הביט בה בתהייה. "לצייר מה?" שאל בתימהון. "את העיניים שלך" הסבירה לילי "הן עמוקות כל כך. ניסיתי פעם" הודתה והתחרטה על כך שנייה לאחר שהוציאה את המילים מפיה. בעיניים של ג'יימס הואר ניצוץ שלא ניתן היה לפספס. האמת היא, שהיא לא שונאת את ג'יימס. היא רכנה לעברו, ובהחלטה של רגע, הצמידה את שפתיה על שפתיו בהפתעה שלא פחתה משלו, אבל עד מהרה הוא התעשת. הנשיקות היו רכות ומלאות תשוקה, והם נצמדו אחת אל השנייה, רוצים להיות קרובים יותר, קרובים יותר. ג'יימס ניתק את הנשיקה באיטיות ופנה אל לילי ברגע מלא קסם. "את רוצה לצאת איתי להוגסמיד?" שאל בתקווה. "אני חושבת שזה יכול לענות לך" אמרה והצמידה את שפתותיהם בשנית, אולי ברגע הכי לא מתאים. דלת הארון נפתחה, והם מצאו את עצמם אל מול סיריוס אחד מבודח ביותר. "אולי אפשר לקבל פה קצת פרטיות?" רטנה לילי וטרקה את דלת הארון בשנית, ישר בפרצופו של אליל הבנות הנדהם.