ידיים קרות, לב חם

Translation to English, in case anyone's interested: https://www.fanfiction.net/s/13568455/1/Cold-Hands-Warm-Hearts

(: I wrote this piece in both Hebrew and English, so any mistakes are unfortunately mine, and I certainly didn't steal from anyone

~~~~~~~~~~~

אולה. הגעתם לקרוסאובר המשלב בין ספרי פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס, לבין הסדרה המצוירת ומאוד מומלצת 'צדק צעיר' או 'ליגת הצדק: הדור הבא' או איך שלא קוראים לזה בימינו (Young Justice באנגלית).

כל שימוש בשם ארטמיס מתייחס אך ורק לארטמיס קרוק מהסדרה צדק צעיר, בת חסותו של החץ הירוק וחלק מהצוות 'צדק צעיר'. הסיפור הוא מנקודת מבטה. אין כאן התייחסות לארטמיס האלה או לכל אל אחר לצורך העניין.

במידה ולא קראתם את הספרים או ראיתם את הסדרה, אתם מוזמנים לקרוא את הקרוסאובר בכל זאת. אני מסירה מעצמי אחריות לכל ספוילרים שאתם עלולים לפגוש בדרך. אתם יותר ממוזמנים להשלים את החסר ולחזור לכאן מאוחר יותר. אני לא הולכת לשום מקום והספרים/הסדרה מומלצים ביותר.

אם יש שאלות כלשהן, תיבת הינשופים שלי פנויה תמיד. אני לא מצפה שהרבה יכירו את הסדרה צדק צעיר, אבל אם יוצא למישהו לקרוא ולאהוב, אני יותר ממעריכה תגובות.

מקווה שתהנו :)

~קיסיירה

לארטמיס יש אורחת.

היא יושבת בסמטה חשוכה, בסוף רחוב צדדי וחסר מנורות ברוד איילנד, במפתיע לא רחוק מהר הצדק, וזה קצת חשוד. היא שואלת את עצמה אם אנבת' ידעה שהיא בוחרת במקום מפגש כל כך קרוב למגורים העכשוויים של ארטמיס - הר הצדק - אבל אין לה תשובה. היא יכולה רק לחכות בינתיים.

היא יושבת בישיבה מזרחית, אבל היא דרוכה לקפוץ על רגליה בכל רגע. הקשת שלה על הברכיים שלה, חץ בודד לידה רק ליתר ביטחון, ושאר החיצים תלויים לה על הגב. קר לה. המעיל התרמי שלה נעשה בלוי אחרי המשימה האחרונה - הר הגעש באיסלנד בכלל לא היה אמור להתפרץ בשנה הקרובה - והחורים שנותרו בו מאפשרים לאוויר הלילה הקר לדקור אותה עד העצם. היא צריכה להזכיר לרובין לקנות לה את אחד המעילים הנוחים האלה בפעם הבאה שהוא חוזר לגות'אם, הוא הבטיח לה אחד כבר לפני חודשים.

היא הצליחה להתחמק מהעיניים החטטניות שלו ושל וואלי, סומכת על זה שמשימת המעקב שבאטמן נתן להם תעסיק אותם בשעות הקרובות. במזל, לא היה עוד אף אחד אחר בהר הצדק מלבד שלושתם הלילה.

ועכשיו היא מחכה.

ארטמיס נרעדת ועוזבת את הקשת, משפשפת את זרועותיה. כלב מיילל במרחק. היא חושבת שהיא שומעת צעדים, אבל כשהיא מסובבת את ראשה במהירות היא מגלה שזה רק מכסה הפח שהרוח מנדנדת ונחבט בגדר לידו. אבל היא לא מצליחה להשתחרר מהתחושה המתוחה.

היא קיבלה הודעה דחופה אתמול בבוקר. לא בצורה טכנולוגית, כמובן. אנבת' לא פועלת ככה. רק מכתב שאמא שלה העבירה לה מהבית. זה היה פתק קצר ומתומצת, טיפוסי. היה כתוב בו רק כתובת ושעה (סוף רחוב איילני, שתיים בלילה) ו"תהיי שם" פשוט עם החתימה "בת דודה" למטה.

לא היה כתוב שזה מקרה חירום, אבל ארטמיס יודעת בכל מקרה. בת דודתה והיא לא יוצרות קשר אם זה לא מקרה חירום, לא בתקופה הזאת.

ארטמיס בודקת את השעון. 01:58. אנבת' צ'ייס צריכה להגיע בקרוב. ארטמיס חושבת על הפעם הראשונה שהן נפגשו.

על הגילוי על קיומה של המשפחה שלה, של בת דודה. אמא שלה מעולם לא סיפרה לה או לג'ייד או אפילו לאבא שלהן על האחים הקטנים שלה והילדים שלהם. על המשפחה שלה. ארטמיס גילתה את קיומם לבדה. או יותר נכון, הם התגלו אליה בעצמם. אנבת' הופיעה.

בת דודתה הגיעה כמו ברק ביום בהיר, לא צפויה ולא מובנת אבל בלתי ניתנת לפספוס.

היא התגלתה רק לבנות המשפחה; אחרי ההסברים של ארטמיס היא מעולם לא ראתה סיבה להתקרב גם אל ספורטסמאסטר. אבל היא מכירה את כל שלושת בנות במשפחה. את ארטמיס היא פגשה לראשונה כשהיא, מאמצע שום מקום, דפקה על דלת הבית שלה ושל פאולה. היא הציגה את עצמה, ואחרי בלבול קצר אמא של ארטמיס בעצמה חשפה סוף סוף את האמת.

הילדה הבלונדינית המוזרה סיפרה שאביה גילה לה לפני כמה חודשים שיש לו אחות נוספת, אחות גדולה שנעלמה מזמן. הוא היה צעיר כשאחותו פאולה עזבה, ילד קטן, והוא לא בטוח אם האחים האחרים שלו - רנדולף ונטלי - אפילו מודעים אליה. הוא לא יודע איפה היא. אנבת' ביקשה קצת פרטים מאבא שלה כדי לאתר אותן לבדה, והנה היא כאן. אמה של ארטמיס סיפרה בתגובה שהיא ברחה מהבית כשהיא פנתה לחיי פשע, בגיל 16 בערך. היו לה אז שני אחים קטנים, ועוד אחת בדרך. היא עזבה את הבית, לא מוכנה לסבך אף אחד בצרות בגללה ובעיקר זקוקה לחופש. היא לא תכננה לחדש את הקשר, אבל היא שמחה שאחייניתה באה.

זה קרה כשארטמיס הייתה בת שתיים-עשרה. אנבת' גדולה ממנה בשנה, מה שאומר שהיא מצאה אותן ועשתה את כל הדרך לבדה בגיל שלוש-עשרה בסך הכל. אבל ארטמיס למדה לא לשאול שאלות. לבת דודתה היה מבט שיכול לחצוב באבן בעוצמתו. היא בילתה עם ארטמיס כמה ימים, בהם הן למדו להכיר את המשפחה המורחבת שלהן. מסתבר שאנבת' כבר איתרה את ג'ייד - דבר כמעט בלתי אפשרי - ופגשה אותה, ואפילו נלחמה איתה למשך זמן קצר עד ששחורת השיער הבינה שהבלונדינית הקטנה דוברת אמת והן אכן קרובות משפחה. בת הדוד המשונה לא נשמעה מתלהבת מהבחורה הערמומית, וארטמיס מבינה. ג'ייד הרי נטשה אותה ואת אמא שלה כשהן היו בשפל.

בת דודתה נתנה לה כמה טיפים בלחימה והתאמנה איתה, מנצחת כמעט בכל הפעמים. ארטמיס ניסתה להבין מאיפה הכישורים האלה צצו. אנבת' סירבה לגלות לה הכל - לטובתה שלה, כך היא אמרה - אבל היא סיפרה לה על המשפחה שלה. שהיא לא מסתדרת עם אביה ועם אמה ואחיה החורגים, ושהיא לא נמצאת בבית הרבה. היא נמצאת בעיקר במחנה בו היא נשארת כל השנה, מאז גיל שבע, שם יש גם שיעורי לחימה והישרדות מלבד שיעורים רגילים. יותר מזה היא לא אמרה, אבל זה בסדר, ארטמיס סומכת עליה. הנערה ביקשה מספר טלפון אבל סירבה לתת אחד בחזרה, והביעה רתיעה ממכשירים טכנולוגיים בכלל. ארטמיס הביעה בקול את תהיותיה, והיא הסבירה שהם מסכנים אותה ועוזרים למי שרודף אחריה לאתר אותה. ארטמיס קיבלה את זה. אנבת' לא איימה עליה מעולם, אבל כמה חוקים לגבי מערכת היחסים שלהם היו ברורים לארטמיס מההתחלה. הגדול שבהם הוא שלא שואלים שאלות. אף פעם.

העניין הוא, שהיא ואנבת' שייכות לעולמות שונים. זה היה ברור ומובהק עוד מהיום הראשון. ארטמיס היא ארטמיס ואנבת' היא אנבת', והן לא אמורות להתערבב או להתקרב. בכלל. יש ביניהן חוצץ שמפריד את החיים שלהן אחת מהשנייה, וכל ניסיון לשמור על קשר יהיה מסוכן ומפחיד ומאוד לא יציב, והכל יכול להתפוצץ בכל רגע וזאת תהיה אשמתן. אבל הן עושות את זה בכל זאת.

בגיחות קצרות בלבד, בלי לשאול שאלות בסיסיות, בלי להתחייב לשום דבר. בדאגה מינימלית אחת לשנייה, כי זה כל מה שאפשר להגיע אליו. אבל זה יותר טוב מכלום, והן זהירות, והעיקר הוא שהן שם בשביל השנייה. גם כשהן בכלל לא יודעות למה הן צריכות להיות 'שם'.

ארטמיס מעבירה שוב את עיניה על סביבתה, לופתת שוב את הקשת והחץ, אחד בכל יד, ונרעדת כשהרוח מתגברת. האופנוע שלה עומד לידה, מוכן ומזומן לקחת אותה למקום חמים וסגור. היא תוהה בפעם השלישית למה אנבת' בחרה דווקא במקום הזה, אבל היא לא זזה. היא לא קמה. היא לא תפספס את הפגישה הזאת רק כי קר לה, היא כבר עברה דברים גרועים יותר. ואם אנבת' בכלל ביקשה להיפגש, פנים מול פנים, הסיבה חייבת להיות דחופה.

עצם העובדה שבת דודתה העצמאית יוצרת קשר דווקא עכשיו כבר מעלה חשדות. הן לא דיברו כבר הרבה זמן. מאז הפגישה הראשונית וההיכרות, שארכה כמה ימים עד העזיבה הלא רצויה אך ההכרחית של בת דודתה, הן לא נפגשו ממש. היו כמה שיחות טלפון. אנבת' הייתה מתקשרת לוודא שהכל בסדר, להתעדכן, אפילו שזה לא היה קורה הרבה. ארטמיס העריכה את זה. לפני כמה חודשים, קרוב לשנה, הייתה פגישה נוספת פנים מול פנים - בת דודתה הופיעה פתאום, דעתה מוסחת מאוד, וביקשה ממנה לא להתקרב לניו יורק בזמן הקרוב. היא הייתה קצרה וחותכת וקשוחה יותר ממה שארטמיס זכרה, ונעלמה מהר, בלי להסביר. היא רק אמרה שהיא לא תוכל לדבר בזמן הקרוב, אז שהדממה הצפויה לא תפתיע את ארטמיס, ולבשה מגן עשוי ממה שנראה כמו ארד. היא לא התעלמה מהשאלות של ארטמיס, ועשתה כמיטב יכולתה לענות, אבל היא לא באמת סיפקה הרבה תשובות. ארטמיס רק הבינה שמלחמה סודית הולכת להתקיים שם, וזה יהיה מסוכן, ואפילו שהיא יודעת להסתדר מצוין בת דודתה התעקשה שזה לא בשבילה ולא להתקרב. וארטמיס הקשיבה לה.

חודש מאוחר יותר היא קיבלה הודעה ממספר חסוי - קצרה ולא משאירה מקום לתגובה אבל עדיין יקרה:

"ניו יורק פנויה. אל תסתבכי ביותר מידי צרות. א'."

ומאז, דממה. חודשים של דממה.

לא ייצא לארטמיס לחשוב על זה הרבה. האמת, לא יצא לה לחשוב על זה בכלל. היא הייתה עסוקה בשנה האחרונה יותר מתמיד, עם החץ הירוק, הצוות, כל ההיתקלויות עם ארגון 'האור' והבסתם הסופית, המשימות שהיא והצוות המשיכו לעשות מאז... עם כל זה, היא קצת… שכחה את בת דודתה המסתורית.

אבל הפתק החזיר את הכל במהירות. כל הזיכרונות צפו עכשיו. אנבת' כאן.

והיא לא אחת שמאחרת.

היא שומעת קול מתוך החשיכה ומותחת את החץ בקשת שלה, אבל לא מכוונת. דמות גבוהה יוצאת מבין הצללים.

"בת דודה," אנבת' אומרת.

וארטמיס יודעת שמשהו לא בסדר.

אנבת' לא מתקרבת מידי, נשארת על סף הצללים, וארטמיס לא קמה על רגליה להתקרב. היא רק מרימה את עיניה אל אפורת העיניים ובוחנת אותה. סורקת אותה. היא לא לבושה בשריון כמו בפעם האחרונה שהתראו, רק בג'ינס ארוך ומשופשף וחולצה לבנה קצרה. על החגורה שלה, כמו תמיד, יש כלי נשק - אותו פגיון ארד שארטמיס תמיד ראתה עליה. היא חושדת שיש גם סכין באחת מהמגפיים הצבאיות שלה.

אין סימן לחוסר נוחות מיוחד או משהו שירמוז על כוונה לתקוף. היא לא דרוכה כמו כשהיא מתכוננת לקרב. העיניים של אנבת' לא מוצרות או מכווצות בכאב. הגב שלה לא פחות זקוף מתמיד.

ובכל זאת. משהו מוכרח להיות לא בסדר.

ארטמיס מרגישה את זה. בדרך בה אנבת' אומרת "בת דודה," במין קול מושתק כזה. כאילו היא פוחדת לפלוט משהו לא נכון אם היא תרים את הקול.

"אנבת'," ארטמיס מרשה לעצמה לחייך, רק קצת. "הגיע הזמן. כבר התחלתי לדאוג."

אנבת' מחייכת בחזרה, אבל החיוך שלה דועך מהר. "מצטערת. לא התכוונתי להדאיג אותך. פשוט היו… כמה… סיבוכים. לא היה לי הרבה זמן לעצמי לאחרונה."

ארטמיס מהנהנת. "זה בסדר." היא מבינה. הרי גם היא נאלצה לנתק את השיחה בינה לבין אנבת' כמה וכמה פעמים בעבר. אנבת' אף פעם לא כעסה. היא ידעה שזה מסיבות טובות וארטמיס רוצה שהיא תדע שהיא מעריכה את זה.

אנבת' מהנהנת ונשארת בשקט למשך כמה רגעים. ארטמיס מחכה.

"אז איך הולך לך עם הצוות שלך?" אנבת' שואלת לבסוף. "את עדיין איתם, נכון?"

החיוך של ארטמיס מתרחב במילימטר. "כן, אני עדיין איתם." אנבת' לא יודעת הכל. היא לא יודעת מה ארטמיס עושה ועם מי היא עושה את הדברים האלה, היא רק יודעת שהיא חלק מקבוצה. והיא יודעת שלארטמיס היו קצת בעיות השתלבות עם הקבוצה הזאת, ושהיותה חלק מהקבוצה הזאת גורם לה לסכנה מצד אביה ושותפיו. היא אפילו שמעה קצת על חברי הצוות, אבל אף פעם לא שמות. זה הכל.

ארטמיס תמיד הרגישה בנוח לשמור סודות ממנה, כי הרי אנבת' בעצמה שמרה הרבה סודות לעצמה. שתיהן בטחו אחת בשנייה מספיק כדי להאמין שהסודות שלהן נשארים סודות אך ורק למען הביטחון ההדדי שלהן.

"זה יותר טוב," ארטמיס ממשיכה. "אני מסתדרת איתם טוב עכשיו. הם חברים שלי. אחד מהם אפילו… את יודעת, אנחנו יוצאים." היא מסמיקה קצת, וזה בסדר, כי אנבת' היא כמו אחות רחוקה במובנים מסוימים.

"אני שמחה לשמוע." אנבת' מחייכת, אבל החיוך שלה נראה מאולץ וכאוב. ולארטמיס נגמרת הסבלנות לחכות.

"למה את כאן?" היא שואלת בנשיפה רכה אל אוויר הלילה הקר. אנבת' לא נראית פגועה, היא מבינה את המשמעות האמיתית של הדברים. מה קרה שגרם לך ממש להופיע כאן, במקום רק לדבר בטלפון?

אנבת' נושפת אוויר החוצה באטיות. "אני צריכה עזרה. את עזרתך."

ארטמיס מהנהנת, מחכה להמשך. אנבת' עוצמת את עיניה לרגע כאילו היא מכינה את עצמה.

"אנחנו - אני מחפשת מישהו. נעדר," היא אומרת.

"מי?" ארטמיס לא נרתעת.

"מישהו מהמחנה. בגילי, בן שש עשרה וחצי בערך."

"כמה זמן?" ארטמיס ממשיכה לשאול. אנבת' מהדקת את לסתה.

"ארבעה חודשים, שישה ימים וחמש עשרה שעות," היא אומרת בקול אטום, וארטמיס נדרכת.

אנבת' תמיד הייתה מדויקת עד שלמות וחכמה בצורה יוצאת דופן. אבל במקרה הזה, אין משמעות אחרת לדיוק הזה מלבד סיבה אחת אפשרית.

הוא יקר לה.

ארטמיס נושמת ומהנהנת. "איך הוא נראה? מה השם שלו?"

אנבת' מוציאה משהו מהכיס שלה. זורקת אותו במהירות וקולעת בדיוק אל חיקה של ארטמיס. זה חותך את האוויר, אבל לא מכאיב.

ארטמיס מרימה את הנייר המקופל ופותחת אותו. זאת תמונה.

הבחור המצולם מחייך אליה חיוך גדול מהדף, חיוך שמח ושובה לב וכמעט מעוור. הוא עומד על החוף, הגלים מאחוריו הולמים אותו איכשהו, כאילו נוצרו בשבילו. כפות הרגליים שלו בתוך המים. הוא יבש לגמרי. הוא לבוש במכנסי בגד ים בצבע כחול, שרירי החזה והידיים שלו חשופים לשמש הבוהקת, עורו שזוף מאוד ושיערו השחור פרוע וסתור, ככל הנראה בגלל הרוח. אפילו דרך התמונה אפשר לראות את הניצוץ בעיניים הכל-כך ירוקות שלו.

"זה פרסי ג'קסון," אנבת' אומרת, והקול שלה חורק. ארטמיס מרימה את עיניה לבת דודתה.

"אני לא מזהה אותו," ארטמיס מודה. אנבת' מהנהנת, לא נראית מופתעת במיוחד. "אבל אני עדיין יכולה לנסות לעזור."

עיניה האפורות של אנבת' קודחות בה חורים. היא מהנהנת, ואחרי רגע מוסיפה בשקט. "תודה."

ארטמיס נעמדת. היא מסמנת לאנבת' להתקרב ומובילה אותה לאופנוע שלה. "זאת לא דרך ארוכה, רק כמה דקות. יש שם מערכת זיהוי פנים שמחוברת למשטרה ולמצלמות ברחבי העולם."

אנבת' לא שואלת, אף פעם לא שואלת, רק מטפסת מאחורי ארטמיס וכורכת את ידיה סביב מותניה בחוזקה. ארטמיס מתניעה.

הן על הכביש תוך רגע.

~~~~~

ארטמיס מתעלמת מהמבטים החדים שאנבת' שולחת סביבה. הם גורמים לה להרגיש מתוחה. אנבת' חכמה והיא לא מפספסת כלום, אף פעם. יכול להיות שהיא מסוגלת להבין מי היא ארטמיס ואיפה הן נמצאות, וזה לא היה חלק מהתוכנית של ארטמיס בכלל. היא שואלת את עצמה אם היא בחרה באפשרות הנכונה להביא את בת דודה לכאן, אבל היא כבר לא יכולה להתחרט עכשיו.

היא מובילה אותה למחשב.

אנבת' עומדת מתוחה לידה בזמן שארטמיס נכנסת למנוע החיפוש. היא סורקת את התמונה אל המחשב ובזמן שהוא מחפש תוצאות היא מחפשת "פרסי ג'קסון" בחיפוש המתקדם המיוחד של הר הצדק. מיד קופצים מולה כמה עמודי מידע רלוונטיים.

היא נשענת קדימה בזמן שהיא קוראת. יש שם קצת יותר מידע משל בן אדם ממוצע, זה בטוח. מסתבר שפרסי בן העוד-מעט-שבע-עשרה, שנולד וגר עד היום בניו יורק, הוא בן לאם חד הורית יתומה. אין מידע לגבי האבא, בכלל. נראה שהוא גם סובל מבעיות קשב וריכוז, דיסלקציה, היפר אקטיביות. סולק מכמעט כל בית ספר שאי פעם היה בו. ואז ארטמיס מגיעה לחלקים המעניינים.

הרגל של אנבת' לידה מתופפת על הרצפה בקצב מהיר, כנראה מעצבנות או מהיפר-אקטיביות, אבל ארטמיס מתעלמת מזה. נראה שפרסי היה שותף ללא מעט צרות. התאונות בגללן סולק מבתי הספר היו משונות למדי, פיצוצים באולם הספורט לדוגמא, או הפצצת אוטובוס בטיול השנתי. אמא שלו ילדה אותו מאבא לא ידוע ומאז התחתנה פעמיים, הראשונה מהן נגמרה בהיעלמות לא מוסברת. והמשונה ביותר - פרסי נחטף.

יותר מזה. הוא הואשם בתאונה מוזרה, בה רכב נהרס, אמא שלו נעלמה והוא הופיע ללא הסבר במקומות שונים בעולם, עושה צרות ומביא אחריו את המשטרה. אביו החורג - זה שכנראה-מת בנסיבות לא ידועות - האשים אותו בדברים האלה בפומבי וקרא לו פושע, ילד בעייתי. מאוחר יותר התברר שזאת הייתה טעות, שפרסי בעצם נחטף על ידי אופנוען גדול מימדים ומסוכן למראה שזהותו עד היום לא ידועה, והוכרח לעשות את הדברים האלה נגד רצונו. הוא גם לא היה החטוף היחיד - יחד איתו היו גם שני ילדים נוספים. הראשון הוא גרובר אנדרווד - ילד גמלוני למראה האוחז בקביים, זיפים מעטרים את לחייו אפילו בכיתה ו'. והשנייה...

"אנבת'?" ארטמיס מרימה אליה את ראשה בשוק. "את ופרסי, שניכם - נחטפתם?"

הרגל של אנבת' עדיין מתופפת על הרצפה, ואם לשפוט על פי הלסת הקפוצה שלה, זה מעצבנות יותר מאשר חוסר מעש. "לא בדיוק. זה סיפור ארוך, ומסובך. אבל כן, ככה בערך הכרנו."

ארטמיס מכריחה את עצמה לסגור את הפה. "וואו." היא מחזירה את פניה למסך ובולעת רוק. "לא היה לי מושג."

היד של אנבת' מרפרפת לה על הכתף, מאשרת שהכל בסדר, ואז נעלמת. ארטמיס ממשיכה לחקור.

כל עניין החטיפה קרה קרוב לחמש שנים קודם. שנה לפני שאנבת' הופיעה בבית של ארטמיס ואמה, שנה לפני שהן הכירו אחת את השנייה. מאז לא היו עוד הרבה דרמות, לא גדולות כמו אלה לפחות. פרסי המשיך לדלג בין בתי ספר, אביו החורג נעלם איכשהו, אמא שלו התחתנה שוב. המחנה שלו ושל אנבת' לא מוזכר במילה.

וגם לא שום דבר עדכני על היעלמות. או חטיפה.

או כל דבר שיסביר את ההיעדרות שלו. כתוב שהוא לא הופיע בבית הספר שלו מאז לפני כמה חודשים, אבל לא יותר מזה. אנבת' בעצמה יכולה לספר לה יותר פרטים מזה.

"אין תוצאות לגבי -" היא מתחילה להגיד, אבל פתאום היד של אנבת' מונחת על הפה שלה, קוטעת את המילים הבאות, והיא מצמידה אצבע גם לשפתיים של עצמה כדי לסמן שקט. ארטמיס נדרכת.

דממה מתוחה משתלטת על האוויר. אנבת' מורידה את היד שלה מארטמיס ושתיהן מסתכלות לכיוון הפתח חסר-הדלת לחדר. העיניים של אנבת' מצומצמות, וארטמיס מעבירה את מבטה ממנה לפתח. מה אם אלה סופרבוי ומגאן? הם היו אמורים לצאת ביחד, אבל מה אם הם ביטלו, או חזרו מוקדם? אסור שהם ואנבת' ייפגשו, אנבת' תבין מי הם ו -

אנבת' מסתובבת בתנועה חדה. ארטמיס בקושי רואה אותה שולחת יד למגף שלה. ואז היא שומעת שריקה באוויר ו"אאוץ'!" מופתע, ואנבת' כבר לא לידה, ופתח האוורור כמה מטרים לידם נופל מהתקרה.

קיד פלאש - וואלי - יושב שם בפנים, כורע על ברכיו בצורה שלא נראית נוחה במיוחד, סכין תקוע בחולצה שלו ומצמיד אותו לקיר של תעלת האוורור. הוא לא נראה פצוע, רק דיי בשוק. למרבה המזל, הוא לובש בגדים רגילים.

רובין לידו, מצויד במשקפי השמש שלו כרגיל, לבוש גם הוא בבגדים רגילים. הוא שועט על אנבת' מהתקרה ונוחת כמעט עליה, אלא שאנבת' מתחמקת ברגע האחרון. הפגיון שלה ביד ברגע שהוא שולף שני שוריקנים.

הם נלחמים כל כך מהר שלוקח לארטמיס רגע להבין מה היא רואה. ברגע שהיא קולטת שאנבת' תפסה יתרון - הגוף שלה מופנה מעט שמאלה, מה שאומר שהיא משטה באויב ועומדת לפגוע מימין, טריק ישן שהיא לימדה את ארטמיס עוד בפעם הראשונה שהן התאמנו - וארטמיס מבינה שהיא לא תהסס להשתמש בפגיון שלה ולהקיז דם, היא מספיקה רק לצעוק - "רגע!"

למזלה, זה מספיק. לרוע מזלה של אנבת', היתרון שלה הופך ברגע לעמדת נחיתות.

רובין - כי הוא רובין - מצליח לנצל את ההיסוס הרגעי, חוטף לה את הפגיון מהיד ובועט, מצליף ונותן אגרוף מכוון, ואנבת' מתחמקת אבל מאבדת שיווי משקל ומסיימת עם הישבן על הרצפה. יש דממה בחדר למשך רגע אחד בלבד.

ואז אנבת' מסתובבת, שולחת יד לכיוון כף הרגל שלה, והיא כל כך מהירה שיש במקומה טשטוש לרגע, ואז -

רובין מוצמד לקיר, הפגיון מכוון לצווארו ביחד עם סכין זהה לאחד שיצא מהמגף של אנבת' ועדיין תקוע בחולצה של וואלי ולדופן תעלת האוורור מאחוריו. הוא סוף סוף מצליח לנתק אותו בדיוק כשארטמיס מתחילה לגחך.

אנבת' תמיד תישאר אנבת'.

נראה שזה מרגיע את כולם. אנבת' נסוגה ומחזירה את הפגיון לחגורה והסכין למגף, למרות שהיא עדיין מתוחה. וואלי קופץ מטה מתעלת האוורור ונוחת על שתי רגליים, מחזיר לה את הסכין הנוסף. רובין מעסה את כתפיו ומחייך, כנראה מרוצה מהקרב הקצר על אף שהפסיד.

"בנים," ארטמיס נוזפת, אבל היא יודעת שאנבת' מזהה את החיבה המוסתרת בקולה. "אמרתי לכם להפסיק לעקוב אחרי."

"אנחנו לא - אפילו לא ידענו שזאת את. חשבנו שמישהו פרץ הנה," וואלי ממלמל ומסמיק. ארטמיס מגחכת ומנענעת בראשה.

"אנחנו לא אמורים להכניס לכאן אף אחד," רובין אומר ומהנהן אל אנבת', לא מאשים אלא סקרן.

"יש לי אישור מיוחד," ארטמיס מתחמקת.

"שניתן לך על ידי עצמך?" וואלי מנחש. ארטמיס קורצת אליו. הוא מגלגל עיניים אבל מחייך.

אנבת' נעמדת לידה, כבר לא מתופפת עם הרגל על הרצפה. הרבה יותר שקטה עכשיו, כנראה מרוב מתח. ארטמיס מביטה בה.

"הוא צודק. אני לא אמורה להיות פה," אנבת' אומרת בלסת מהודקת. העיניים שלה מרפרפות מסביב לחדר כאילו היא רוצה להימלט. ארטמיס שמה לב בפעם הראשונה שתחת עיניה של אנבת' העור כהה יותר מהרגיל. שהציפורניים שלה כסוסות לגמרי.

"אנבת' -" היא לא מספיקה לעצור בעצמה, היד שלה מושטת קדימה ללא מחשבה, על ידי רפלקס טהור - אבל אנבת' מנענעת בראשה.

"אני לא יכולה להיות פה כשהוא איפשהו, איפשהו בחוץ," אנבת' אומרת, והקול שלה לא נשבר, לא רועד, לא שום דבר. רק קפוא לגמרי, נטול כל רגש, כל סימן חיים.

ארטמיס מעולם לא ראתה אותה ככה. לא במצב כזה.

אנבת' גדולה ממנה בשנה אחת בלבד, אבל איכשהו רוב הזמן היא תמיד נתפסה כבוגרת יותר בין שתיהן. יותר שם לתת עצה, להדריך, לאמן. ארטמיס לא עשתה את זה עד עכשיו, לא הייתה צריכה - והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה.

ואולי זה אנוכי, אבל היא מקווה שהיא לא תצטרך להתמודד עם זה. היא לא יודעת מה לעשות.

אז היא רק תופסת את היד של אנבת', ואנבת' לא מתנגדת אבל היא כל כך קפואה שזה כמעט אותו הדבר, אבל ארטמיס לא עוזבת. אני כאן. היא לא יודעת, הוא לעולם לא תדע, אבל היא מקווה שזה מספיק.

היא חוזרת למחשב ופותחת את דף התוצאות מהתמונה שהוא סרקה. תמונות מופיעות מול עיניה, עשרות, מאות תמונות, ברחוב, בפארק, בתחנות אוטובוס, לבד, עם המשפחה, עם החברים - מאות תמונות אקראיות לגמרי, כאלה שצולמו על ידי מצלמות-מהירות על הכביש או מצלמות אבטחה או כל מצלמה ציבורית שאפשר היה להשיג חיבור אליה דרך מנוע החיפוש של הר הצדק.

ואף אחת מהן לא צולמה לפני פחות מארבעה חודשים.

החדשה ביותר צולמה בניו יורק, בתחנת אוטובוס שוממת, והתאריך המדויק שלה יוצא מספר ימים לפני התאריך שאנבת' נתנה בו פרסי נעלם.

אין תוצאות.

היא מסתובבת אל אנבת', ולרגע היא חוששת, כי מה אם זה ייקח את בת דודתה על מעבר לקצה? מה אם המצב רע מכדי להתמודד איתו? מה אם עדיף שאנבת' לא תדע?

אבל אנבת' כבר יודעת, כמובן. אולי היא ידעה מההתחלה. היא מביטה בארטמיס בעיניים מזוגגות, והיד שלה, עדיין ביד של ארטמיס, הופכת לרפויה לגמרי. חסרת חיים. ארטמיס מרגישה משהו זוחל לה בגרון. אנבת' לא אמורה להיראות כל כך - כל כך שבורה. היא לא אמורה להסתכל על ארטמיס בכזה ייאוש.

היא נראית קרובה במידה מסוכנת ל… בכי.

"תודה בכל מקרה," אנבת' אומרת בשקט, בצרידות. היא לוחצת את היד של ארטמיס פעם אחת, לחיצה קרירה וחזקה במפתיע -

והיא כבר בדלת. ארטמיס לא מספיקה לשאול אותה מה היא תעשה עכשיו, או אפילו להיפרד. אנבת' נעלמת כמו ערפל, כמו תמיד. ארטמיס יכולה רק לעשות את מה שהיא תמיד עושה. להיאנח, ולקוות שלאן שהיא לא הולכת, שהיא לא תיפגע.

וואלי מעיר אותה לנוכחותם של אחרים בחדר, שורק בגבה מורמת, הבעה ספקנית על הפנים שלו. "ומי בדיוק זאת הייתה?"

ארטמיס נאנחת ופונה בחזרה למחשב. היא פותחת את הסרט של מצלמות האבטחה בשידור חי, מחליפה מצלמות עד שהיא מוצאת את הנכונה. אנבת' כבר כמעט מחוץ להר, הולכת כל כך מהר ובדממה שהיא כמעט מרחפת. ארטמיס מחליפה למצלמה הבאה ברגע שאנבת' עוברת למסדרון הבא, הולכת בדיוק מושלם במבוך המסדרונות שארטמיס הובילה אותה בו דקות מעטות קודם.

"זאת אנבת'," היא ממלמלת. "היא מהמשפחה."

"מהמשפחה?" רובין שואל, והיא יודעת ששניהם מיד חושבים על ספורטסמאסטר וצ'שייר כשהם שמעים את המילה הזאת בהקשר של שמה. היא מהנהנת בשקט.

"מהסוג הטוב," היא מבטיחה מבלי להסתובב. הפנים של אנבת' נראות, בצורה מוזרה, מנצנצות. ארטמיס בולעת רוק ומגדילה את התמונה.

אנבת' לא טורחת לנגב אותן, אבל הדמעות זורמות במהירות וברצף.

אם לא היה לה מבט כל כך נחוש בעיניים, ארטמיס הייתה קמה באותו הרגע בדיוק ורודפת אחריה.

אבל היא יודעת טוב מזה. עדיף לעזוב את אנבת' כרגע. היא תודיע אם תהיה התפתחות חשובה מספיק, או כדי לבקש עדכון במקרה שלא תהיה. היא ילדה גדולה, ועצמאית. היא לא תרצה שארטמיס תדאג לה כל כך. זאת כנראה הסיבה שהיא ברחה מהחדר לפני שהברזים נפתחו.

יד חמה נוגעת בכתף של ארטמיס. היא סוגרת את המצלמה באנחה ומסתובב לוואלי, נותנת לעצמה להתנחם ממגעו. הוא משפשף את הגב שלה והיא עוצמת עיניים.

"את בסדר?" הג'ינג'י שואל בשקט, והיא מחייכת קצת, פותחת את עיניה ורואה את רובין מביט בה בדאגה מאחורי החבר שלה. היא מביטה בהם באישור.

"קצת whelmed*, זה הכל," היא מגחכת. שניהם מחייכים בתגובה.

"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור?" רובין שואל. היא נאנחת.

"הלוואי. תודה, בכל מקרה," היא עונה, וואלי לוחץ לרגע ואז משחרר. הוא לוקח את היד שלה במקום.

"בואו נלך לישון," הוא אומר בפשטות. "אני חושב שזה מספיק להיום."

עם כל הלב שלה, היא מסכימה.

*whelmed - אני לא זוכרת איך בדיוק תרגמו את זה לעברית, אבל למי שראה את הסדרה וזוכר - רובין נדבק לביטוי הזה עוד מהפרק הראשון, במקום over-whelmed / under-whelmed. בדיחה פרטית קלה שלהם, זה הכל. אם לא הבנתם תתייחסו לזה כמוצפת ברגשות.

מקווה שנהנתם :)