Here comes the sun

תקופה: אחרי המלחמה.
ז`אנר: פלאף וקצת אנגסט. (אלוהים יודע איך זה מסתדר XD).
דירוג: G.
שיפ: ג'ן
אורך: 600 ומשהו מילים.
דיסקליימר: ה"פ לא שייך לי, גם לא הדמויות, רק העלילה. אה, כן, ו JK שולטת בעולם ! ~מוחעחעחעחחעחע D:~
הערות/הקדשות:
לבטאית המוכשרת כוכך שלי, Continuous Nightmare:
-
Here comes the sun, here comes the sun,
and I say it's all right
Little darling, it's been a long cold lonely winter
Little darling, it feels like years since it's been here
Here comes the sun, here comes the sun
and I say it's all right

הארי התעורר בבהלה. הסיוט הזה... שוב. והמציאות לא הייתה טובה יותר. זה היה סיוט שלא נגמר. וולדמורט, הורקרוקסים, המלחמה עצמה, המוות שתמיד מעבר לפינה... אור שמש פתאומי סנוור אותו.
"קדימה, הארי, הרי הבחור שניצח את וולדמורט לא רוצה להישאר במיטה, נכון?" ממתי רון אומר 'וולדמורט'? שנייה, מה?! הבחור שניצח את – זיכרונות מליל אמש הציפו אותו. הוא... הכול נגמר! הקלה שטפה אותו, מקצות אצבעותיו עד שערתו האחרונה. הוא ניצח את וולדמורט! דחף פתאומי לקום ולרקוד עם רון סמבה תקף אותו. הוא התמתח. "עוד מעט, רון. רד, אני אבוא ממש עוד מעט."
הנער הג'ינג'י משך בכתפיו ודילג מטה אל האולם. הארי חייך. הוא הרכיב את משקפיו, ופנה אל החלון שרון פתח. אור שמש קיצית הציפה אותו, השמש שנעלמה למשך כל זמן המלחמה. השמש שהאנשים ייחלו לראות, השמש האמיתית, התקווה, לא כדור של לבה. ועכשיו... עכשיו היא חזרה. השמש חזרה, המלחמה נגמרה. הארי תהה לפתע כמה זמן הקיץ היה שם והוא בכלל לא שם לב. בשבילו כל המלחמה הזו הייתה חורף אחד שלם. חורף קר, חורף בודד וקשה. הוא נזכר בפעם האחרונה שתקפה אותו שמחה כזו, והזיכרון כמעט היטשטש. זה היה כל-כך מזמן.

Little darling, the smiles returning to the faces
Little darling, it seems like years since it's been here
Here comes the sun, here comes the sun
and I say it's all right

הוא ירד לאולם, וכמעט שברח החוצה בריצה. מאות עיניים מחויכות הביטו בו, מייחלות ומעריצות. אה, כן, הוא ניצח את וולדמורט. אפילו חלק מהסלית'רינים חייכו, למרות שהוא לא הבין את הסיבה שלהם לחייך. החיוכים האלה... שהוא לא ראה כל כך הרבה זמן. בדיוק כמו השמש – הם חזרו כשהתקווה חזרה, כשהשלום חזר. המלחמה נגמרה והחיוכים חזרו לפניהם של האנשים. רק המחשבה על כך שהוא חלק קטן מהאחריות לכך שכל-כך הרבה אנשים מחייכים, מילאה אותו אושר. הוא צרב בזיכרונו - מבטיח לעצמו לא לשכוח - שהוא גרם גם להרבה אנשים לבכות. הרבה אנשים, כולל חבריו, שאיבדו קרובי משפחה וחברים. אבל חלק קטן באנשים האלה, גם שמח. שמח שיותר זה לא יקרה, שהכול נגמר, שלא הם, ולא אף אחד אחר יחווה את זה יותר. הארי התיישב ליד חבריו, מסמיק מהמבטים שתקעו בו חבריו לשולחן. כשהוא חשב על זה מאוחר יותר הוא הבין שלא רק החיוך של האנשים חזר, אלא גם חיוכו שלו. החיוך שהוא עצמו איבד זמן רב לפני המלחמה.

Sun, sun, sun, here it comes...
Sun, sun, sun, here it comes...
Sun, sun, sun, here it comes...
Sun, sun, sun, here it comes...
Sun, sun, sun, here it comes...

בכל מקום שהוא הלך אליו בשבועות שבאו לאחר מכן, החיוכים ומבטי ההערצה רדפו אותו. הוא כמעט וביקש שיפסיקו, אבל הבין שזה לא יעזור. גם הוא היה מעריץ ככה את מי שהיה מציל את המשפחה שלו והחברים. הוא נרעד מעוצם המחשבה, המחשבה על כמה בעצם הם מייחסים אליו, אל הארי, ובעצם הוא לא עשה כלום. מה הוא כבר עשה? נקלע לשרשרת אירועים מביכה שבזכותה הוא ניצח את וולדמורט? מה, זה שהוא קיבל שרביט שמנצח את כולם? מי שבאמת עשה , היו אלה שכבר לא איתם. אלה שאינם, וגם אלה שחווים את ההרגשה של מישהו שחסר. כל-כך הרבה אנשים חסרים. רמוס, טונקס, סיריוס, רמוס, פרד, דמבלדור, סנייפ ועוד הרבה שהוא בכלל לא מכיר או לא זוכר. הוא חייב לזכור, לעולם לא לשכוח אותם ואת מה שהקריבו.


Little darling, I feel that ice is slowly melting
Little darling, it seems like years since it's been clear
Here comes the sun, here comes the sun,
and I say it's all right
It's all right

לאט-לאט ההתרגשות חלפה. אנשים חזרו לשגרה כמה שרק יכלו. הארי לא הרגיש הרגשה נפלאה כזו של חופש מעולם. כאילו הכול בסדר, כאילו מישהו בא והרכיב על עיניו משקפיים ורודים, גורם להכול להיראות טוב יותר. המלחמה נשכחה, אבל הקורבנות לא נשכחו. לעולם לא, וגם לא ישכחו. תחושת ה'אחרי-מלחמה' חלפה, ומאחוריה, ממש בצמוד, הגיעה התחושה המלאה. מלאה בכלום, מלאה בחופש ורגשות, חברים ובעיקר, בהרגשה שעכשיו שהכל חלף. הכל בסדר. בשביל להשתכנע לפעמים צריך להגיד את זה הרבה, אבל לפעמים- הכל באמת בסדר.
-
אנגסט קצת, אבל משלב גם פלאף D:
מעניין איך הצלחתי לעשות את זה, הרי הם מנוגדים XDDDD