ליפול

זה בעצם סיפור המשך לפיקצר "על שקיעות וזריחות" אבל זה לא מאוד קריטי לקרוא אותו קודם, למרות שזה מומלץ.

"רובי," סקורפיוס צייץ במרמור, "עזבי את היד שלי!"
"לא לא, אין מצב," רובי אמרה בטון רציני להפליא, "אתה מציע לו לצאת כבר!"
"את מכאיבה ביד! תשחררי, מחר אני אתעורר עם יד מתוחה כמו גומי בגללך."
"קודם תציע לו לצאת."
"לא אני לא!" סקורפיוס נבח עליה בשארית כוחו, "זה יהרוס הכל!"
"מה יהרוס הכל?"
"הו, שיט."
רובי שיחררה את ידה מידו של סקורפיוס ומיהרה להגן על חברה הטובה, "אם סקורפיוס לא יעזור לי בשיקויים."
"אה," אלבוס צחק, "הייתי מציע לך את עזרתי אבל אני יותר גרוע בזה ממך."
"הי," רובי התגוננה מיד, "אני לא כל כך גרועה בזה."
"כן את כן," אלבוס וסקורפיוס אמרו בו זמנית וחייכו אחד לשני, סקורפיוס התקשה להתיק את מבטו מהנער עם הפוני המבולגן, אך עשה זאת ברגע שרובי השתעלה שיעול צופן סוד.
"לכו תשיגו לעצמכם חדר," היא מלמלה, "וסקורפיוס - אל תשכח, הממ, לעזור לי בשיקויים, כלומר... כן."
"מה יש לה?" אלבוס הרים את גבותיו בעוד צופה ברובי הולכת לעבר חדר המועדון של סלית'רין. המסדרון היה שקט יחסית, אבל שני הנערים העומדים בקצהו לא הפסיקו לפטפט על הא ועל דא.
"פרופסור לונגבטום עומד להרוג אותנו," הקול הרציונלי בחבורה הביע את מחשבותיו בקול. "לא הגענו כבר לשני שיעורים שלו, הוא בטוח שם לב."
"זה בסדר," אלבוס גיחך, "הוא חבר של ההורים שלי, הוא ישרוד."
"כן, אבל הוא שונא אותי! אני אומר לך, זה בגלל אבא שלי, או בגלל שאני ביישן. תבחר מביניהם..." סקורפיוס התעקש, "זה בטח בגלל אבא שלי, אחרי מה שהוא עשה לו... אבל אני ממש לא כמוהו, למרות שהוא אבא טוב. הוא פשוט היה קצת... פרוע."
"פרוע זו אכן ההגדרה הנכונה," אלבוס לא הסיר את חיוכו, "וכולם אוהבים אותך, אתה סינמון רול כזה."
המוח של סקורפיוס התפוצץ, אלבוס קרא לו סינמון רול וכל מה שהוא חשב עליו היה על כמה הוא מאושר... ועל כמה זו הייתה סיטואציה מביכה. הפנים שלו התכהו יותר ויותר משנייה לשנייה ואלבוס שם לב לכך. בינו ולבין עצמו הוא חשב שהסמקת היתר של סקורפיוס היא אחד מהדברים החמודים ביותר אצלו, אבל לא היה סיכוי שיודה בכך בקול לעולם. "תודה," סקורפיוס פלט בסתמיות שהתחככה במבוכה נגלית לעין. אלבוס הכיר את כל הצדדים שבו, אז זה היה קצת פחות מביך, אבל הוא עדיין השתדל להסתיר חלק מתכונות האופי שלו, כדי שאף אחד לא ישפוט אותו. הוא היה מכור לקפה ומסמיק באופן פנאטי. אבל זה היה בסדר, כך הוא קיווה. "אז מ-"
נקישות מגפיים נשמעו על הרצפה, נקישה נקישה, במונטוניות מכאיבה. זה ללא ספק היה קול הצעדים של אחד הפרופסורים - ובתור שני נערים שאמורים להיות באמצע שיעור "תורת הצמחים", הם ממש לא היו במקום הנכון. "ששש," אלבוס השתיק את סקורפיוס ומשך בחולצתו בחוזקה. בן רגע המסדרון המוארך הצטמצם לשתי מרצפות. אלבוס דחף את סקורפיוס הישר אל כוך בקיר. הם היו כל כך קרובים, שהנשימות בריח המנטה של אלבוס פגעו בפנים של סקורפיוס, שמיד טיפס צבע אדמדם במעלה אפיו. החזה שלו החל לדפוק במרץ והאשליה המתוקה התפוגגה כשאלבוס פתח את פיו מחדש לאחר מספר רגעים, "אתה חושב שהוא הלך?"
לא, סקורפיוס, הוא לא כאן מרצונו החופשי, הזכיר לעצמו. סקורפיוס נאנח ונעץ עיני עגל אפרפרות בבחור בעל השיער הברונטי. "נראה לי שכן," הוא מלמל, בעודו מעדיף להישאר בכוך בין הקירות יותר מאשר גלוי לכל. הוא היה מאוכזב, זה רק הזכיר לו שאלבוס לעולם לא יאהב אותו בדרך כזו.
הברכיים שלהם השפשפו אחת בשנייה והמגע ביניהם התנתק כשאלבוס הסיר את ידו הקפוצה מחולצתו של סקורפיוס המבויש. "סליחה שדחפתי אותך," אלבוס אמר בשקט, אמנם הוא היה מאוד חברותי ורועש, אבל זו סך הכל הייתה פרסונה. הוא נהנה לבלות בנעימים עם האנשים שהוא אוהב, הרבה יותר מלצאת לשתות בירצפת עם חברים מסלית'רין. וסקורפיוס אף פעם לא הצטרף... הוא חש בחסרונו כל פעם מחדש.
הלב של סקורפיוס דילג על נשימה כששמע את טון קולו של אלבוס, "זה בסדר," צייץ. הוא בהה קצת בעיניים העמוקות של חברו לפני שהסיט את מבטו במהירות ויצא מן הכוך שבקיר. הוא תלש את האכזבה כמו פלסטר, בכאב אך במהירות.
"אז,"
"אז..." אלבוס חזר אחריו.
"רוצה ללכת לחדר המועדון קצת? אולי לשחק קווידיץ'?"
"בטח, יש לי חשק לקווידיץ'. אגב, אני רוצה להזמין את אלי לצאת איתי להוגסמיד ביום שישי, אז אולי אצא מוקדם כדי לשאול אותה."
"הו," הלב של סקורפיוס התכווץ קצת בבית החזה, "אוקיי."

בחצר, סקורפיוס היה מדוכדך יותר מהרגיל, ואלבוס שם לב לכך. הדשא המוריק בהק בשמש החמימה, למרות שמעט טיפות טפטפו מהשמיים. סקורפיוס שקע במחשבות על הניסיון הכושל למדי של אלבוס ללמד אותו קווידיץ' בשנה הראשונה... שניהם בסוף נכנסו למלתחות המוגנות מהגשם ולא הפסיקו לדבר. הוא התגעגע לאינטימיות הזו. ככל שגדלו יותר ככה המרחק ביניהם הרחיק לכת - הוא ידע שאם לא יעשה דבר בסופו של יום, יש מצב שעוד כמה שנים יווצר ביניהם נתק. אבל הוא לא היה יכול, לא כשהוא חושב עליו ככה.
לא אף פעם.
"סקורפ," אלבוס מלמל, "הכל בסדר?"
"כן, בטח." סקורפיוס אפילו לא האמין לטון של עצמו, אבל עדיין נפלטו המילים מפיו.
"קווידיץ'?"
"קווידיץ'."
אלבוס הרים את הסניץ' וזרק אותו באוויר. הכדור הקטן לא הפסיק להשתולל בכל המגרש. תוך כדי שזינק על הנימבוס, הברונטי צעק לשני, "מי שתופס אותו ראשון לא צריך לשלם על ארוחה בשלושת המטאטאים!"
"הי, זה לא הוגן. התחלת לפניי!" סקורפיוס קרא. הוא עלה גם כן על המטאטא ועף. הרוח הצליפה לו בפנים במשב מרענן של אוויר. הוא הרגיש הרבה יותר טוב כשדאה מעל כולם, מבחין בטירה נעשית זעירה יותר מהשמיים הפתוחים. הוא ריחף סביב המגרש הירוק, הלחות הייתה כבדה והוא הזיע - אבל זה הרגיש טוב. מבטו התגנב אל אלבוס, עם המדים שלו, שהיו רטובים מזיעה. הוא הביט בו מסיר את החולצה בעודו מחזיק ביד אחת את המטאטא. הקוביות שלו נחשפו לעולם ואת החולצה הוא השליך על הדשא, שנמצא במרחק.
"מתעניין בחולצה שלי יותר מבסניץ'?" אלבוס צחק והפנה את מבטו לנער, סקורפיוס נבהל כל כך שנפל מהמטאטא. דמו של אלבוס עלה לו לראש בפחד עצום והוא מיד זינק עם המטאטא לכיוון הנער. ממש לפני הנחיתה הכואבת הוא יישר את המטאטא שלו מתחת לסקורפיוס, שמיד תפס בו בשתי ידיו והתייצב. "אלוהים," אלבוס אמר, "אל תעשה לי את זה שוב."
הוא כיוון את הנימבוס לקרקע וירד מהמטאטא, עדיין עצבני ומפוחד, "ממש הבהלת אותי!"
"אני מצטער," סקורפיוס מלמל וגירד בעורפו בביישנות, האדרנלין צורח לו מבפנים והרוח הנושבת בחוזקה עוד מופיעה לו לסירוגין בפלאשים של זיכרון מהנפילה.
"לא," אלבוס זעם, "יכולת להיפצע, ממש הבהלת אותי, סקורפ. ממש. אל, אל תעשה את זה שוב."
"אוקיי," סקורפיוס רעד, "לא התכוונתי."
אלבוס התנשף. "תראה," מלמל, "לא התכוונתי גם כן לצעוק עליך, אבל חשבתי שאתה הולך להיפצע. אלוהים. אני חושב שנבהלתי יותר ממך."
"זה... זה בסדר."
"אני מקווה שאתה מבין כמו אני מצטער, סקורפ. לא רציתי לצאת עליך ככה."
סקורפיוס משך בכתפיו, "אבל עשית את זה." הוא משך את רגליו בכוח מהמתחם והסתובב לכיוון היציאה, כשהרגיש בזרוע נטויה תופסת לו ביד בחוזקה. הוא הסתובב מהעוצמה, אולי גם קצת מהסקרנות.
"הי,"
"מה, אלבוס?" סקורפיוס עדיין היה קצת נרגש מהנפילה והצעקות הלא אופייניות.
"לא התכוונתי."
"אני יודע שלא התכוונת."
"אל תלך."
שתיקה.
"אני לא רוצה שתלך."
השתיקה עדיין רעמה מצדו של הבחור הבלונדיני, שהביט בקרקע בעיניים גדושות דמעות.
"אכפת לי ממך. בגלל זה צעקתי."
הדמעות ניגרו כמו דם מהעיניים של סקורפיוס. אלבוס קלט אותן ומיד תפס בפנים שלו במגע פתאומי, מניח את אצבעותיו על סנטרו ועל הלחי. "הי," הוא מלמל וניגב לסקורפיוס דמעה סוררת, "אל תבכה."
אלבוס צעד בפתאומיות קדימה ובהה בעיניים הדומעות והכחולות של חברו. הן כמעט דהו לאפור כהה, אבל עדיין הניצוץ הכחול שלט בהן. "פאק," מלמל, לפי שמשך את שפתיו הבשרניות לנשיקה אחת שסיכמה את הכל.