ההיסטוריה של בית היתומים

בכל בית היתומים, לא היה איש שלא שמע על המוזרות של טום רידל.

איש לא העז להתקרב לילד המוזר, הרזה, שקם בכל בוקר עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים וקווים אדומים דקיקים שנראו כאילו נחתכו בבשר זרועותיו מאז שהיה בן שמונה בערך, לילד שסביבו הסתובבו שמועות משונות שהוא אינו ילד ככל הילדים, שהוא גורם לחבריו לבית היתומים לראות את סיוטיהם הגדולים ביותר מתעוררים לחיים, שהופך ילדים שהחיוך לא מש מפניהם לנשמות מעונות ומטורפות, גופם כלוא בכתונת משוגעים לבנה והם צורחים בחדריהם, מתפתלים במיטותיהם כמנסים לברוח מרוצחים מוטרפים שלא שם. הוא התמזג בצללים, כמעט לא הוציא מילה מפיו, ישב בימים תחת עץ הצפצפה וכתב בדיו אדומה שאיש לא ידע מאיפה השיג. בלילות, היו שומעים מחדרו צעקות מעונות וכשנכנסו לבדוק מה קורה, ראו שהילד ישן לבדו בשלווה, חיוך מוזר נסוך על פניו.

אינספור פסיכולוגים חמורי סבר הגיעו מהממשלה לראות את הילד ולנסות להבין מה לא בסדר, אך כעבור חצי שעה היו יוצאים מהחדר, שורטים את פניהם ועיניהם הממוסגרות במשקפיים עבות שטופות דם. הם מלמלו דברים כמו 'ילד השטן' ו'פרחח משוגע', אבל כשנכנסו לחדר לאחר מקרה לא ראו דבר שיכל לגרום לכך. טום עצמו היה יוצא מהחדר בשלווה ומודיע שהוא אינו מרגיש טוב, יורד לחדרו שבקומת הקרקע. ילדים סקרנים ואדומי לחיים שהציצו מהחלונות נשבעו שראו אותו שולף סכין מתחת למיטה ומצמיד אותה לפנים זרועו, שהם ראו דם נלחץ החוצה ושמעו אנקות חלושות משתחררות מפיו של הילד.

בואו לא נזכיר את הנחשים. היה נראה שהנחשים הגדולים, האכזריים ביותר, נמשכים לטום, מנהלים איתו שיחות. כבר כשהיה פעוט בן שלוש, מצאו אותו ישן מחובק עם צפע אירופאי במיטתו, ובמהלך השנים תועדו שבע תקיפות נחש בבית היתומים. חמש מתוכן הסתיימו במוות. הנחשים תמיד מצאו את הילד שחור השיער, הזדחלו ולקחו פיסה מארוחת הצהריים שלו, נכנסו לכיתות לימוד, זחלו מתוך תיקו, התלפפו על רגלו הדקה ושחקו את נעליו הבלויות ממילא. הילדים האחרים סלדו מהנחשים והתרחקו ממנו עוד יותר, אבל היה נראה שזה לא מספיק- מצאו כבר עשרות נחשים בחדריהם של אלו ששנא.

כשהיה בן 11, הנער נעלם לבית ספר חדש. הנערים הגדולים ששלטו בבית היתומים, אלו שהיו גונבים בקבוקי שתייה וסיגריות ממשרדה של מנהלת בית היתומים ונעלמים לרחובות בלילות, היו אומרים שזה בית ספר למשוגעים. רוב הילדים לא האמינו להם, כי בחופשים הגדולים בהם הילד חזר, ההילה המרושעת סביבו התעצמה והיו יותר מקרי היעלמות, יותר ילדים שיצאו מדעתם, יותר נחשים, יותר אנקות שהשתחררו מבעד לסדק שמתחת לדלת. היה נראה שכל בית היתומים היה אפוף בהילת הדיכאון של טום. המטפלות כבר לא הסכימו להיכנס למסדרון של חדרו של הילד המוזר, שנראה ניצוץ אדום בעיניו הכחולות הכהות מחוסר שינה. החלו להישמע צרחות מחדרו של טום, והנערים והנערות שיצאו מהחדר היו חתוכים בכל גופם, מילים חסרות פשר כמו 'בסיליסק' ו'אבדה קדברה' כתובות בדם על זרועותיהם, על צווארם, על בית החזה, על כל איבר חשוף. ילדים החלו לסבול מסיוטים בלילות, וקמו כשגופם מכוסה חבורות, או לא קמו כלל. כל אותו הזמן, הילד המשיך להתנהג כרגיל ויצא מחוץ לחדרו בכל יום, כאילו האוויר המזוהם של לונדון גורם לו להרגיש מחוזק כמו שאת השאר חיזק אוויר אביב צלול.

טום החל לברוח ליערות עם ספרים מוחבאים תחת זרועו, וכל מי שיצא לחפש אותו חזר עם ארבע נשיכות נחש לפחות. הוא הפסיק לאכול, וכבר נראה כמו שלד עם עיגולים שחורים מתחת לעיניו ובגדים בלויים שלא כובסו שבועיים לפחות. הוא חזר לבית הספר ההוא שוב ושוב, ובכל פעם כולם נהגו לפחד יותר ויותר משובו. כבר לא היה איש שיכל לספר על טום רידל הילד- כולם עזבו, או השתגעו, או מתו. המנהלת מתה משתייה מופרזת כבר שנתיים קודם לכן, שש שעות בלבד לאחר פגישה אישית עם הנער ההוא. כשהגיע לגיל שבע עשרה ועזב, היה נראה שאור שמש מתחיל להישפך מחדש על בית היתומים, אבל הקללה שלו נשארה במקום. המקום נחרב במהלך מלחמת העולם השנייה.

מבחינתו של טום, כל השנים האלו היו שבע עשרה שנים של סבל מתמשך, שנים שבהן היה תקוע במקום שהוא לא שייך אליו. הוא למד שהריסת דרכם של אחרים, גם אם לא מקדמת אותו בדבר, מספקת אותו, וניסה להרגיש טוב יותר בכך ששאב מהפחד, מהכאב של אחרים. הוא למד לגרום לכאב ופחד רבים יותר ויותר לאחרים, וכך הוא היה זה שגדל, שצמח מאומללות ומאפלה. הכוח שצבר מהרגשות השליליים של אחרים הזין אותו, אבל זה לא היה בזה די. הוא הפך לחמדן, צרך יותר ויותר ממנות הסבל של אחרים עד שהרס אותם מבפנים. הוא השתמש באנשים ככלים שנועדו להכיל את קיבולת הרגשות השליליים ששאב מהם הנאה. הוא למד לשאוב הנאה גם מהכאב שלו עצמו, וסחט את דמו מגופו, מציב לעצמו רף גבוה יותר ויותר, מעלה את כוח הסבל שלו כל כך הרבה עד שקללת קרושיאטוס לא יכלה לפגוע בו יותר מדי. כהרגיש שכוחו נחלש, הוא היה מחייך חיוך מריר וסופר את כל האנשים שהסב להם סבל אי פעם. הוא באמת זכר את כולם. כי כשהחיים נותנים לך לימונים, תסחט אותם וטפטף לעיניהם של אחרים כדי שהם יצרחו מכאב, ואתה? אתה תוכל לראות יותר, להרגיש יותר.

איזה שימוש אחר כבר יכול להיות להם?