after the war

שנה לאחר המלחמה, ג'ורג' עדיין לא הצליח להתאושש.

מוות של תאום זה לא דבר שקל להתגבר עליו, אבל פרד וג'ורג' לא היו סתם תאומים, הם היו נפש אחת בשני גופים שונים. בכל פעם שג'ורג' התעורר בבוקר, הוא הרגיש את החור שנפער בליבו, החור ששום דבר לא יכל למלא. הכאב הגיע בהבזקים חדים במהלך היום, בזמן פינוי נומים, שבו פרד הצליח לזרוק פעם נום למרחק של שלושים מטר, שיא שאיש לא הצליח לשבור, בזמן שהצטופפו סביב השולחן כדי לאכול ארוחת בוקר והוא היה דחוק בין פרסי לרון, בלי פרד שישב מימינו, כששיחק קווידיץ' וביל היה החובט השני, כי פרד לא היה שם כדי למלא את התפקיד הזה. לפעמים, הם היו נותנים לג'ורג' לחבוט לבד והמחבט השני היה מונח בצד, כאנדרטת כבוד. אבל הכאב הכי גדול שלו היה כשהסתכל במראה וראה את פרד משיב אליו מבט שבור, פרד בלי אוזן. אולי בגלל זה הוא חש צורך עז כל כך לצאת לשתות היום, לאחר ה- 1 באפריל הראשון שלו ללא פרד לצדו, יום הולדת עשרים ואחת. מיותר לציין שללא פרד, ג'ורג' לא חש צורך כה עז למתוח את משפחתו והיום עבר לו לאט, קודר ורציני יותר מכל 1 באפריל אחר שהיה להם במשפחה. הוא שוטט ברחובות לונדון הקרירים, ידיו תחובות במעיל הפראק הישן של ארתור, וחיפש מקום שבו יוכל לשכוח מצרותיו לזמן מה. הוא נעצר מול חלון ראווה שהוביל לבר מיושן למראה וצפוף במיוחד, פורטרט של גבר שרירי ומזוקן צויר בפוזה מגוחכת על שלט הכניסה ושלל אורות ניאון מזמזמים האירו את המקום באור רפאים. מוזיקת פופ וטרנס עמומה פעמה באוזניו והוא סקר את השלט שנית. בר אדום הזקן, הכריז השלט וג'ורג' לא יכל שלא להרים את זווית פיו בגיחוך אירוני. פרד השתעשע מפעם לפעם ברעיון לגדל זקן לאחר המלחמה, רעיון שלא הספיק ליישם. ג'ורג' דחף את דלת הכניסה ונדחק בין אנשים רוקדים ושתויים לעבר כיסאות הבר המכוסים קטיפה אכולת עש, בחלקם חסר מילוי. הוא התיישב בכיסא הטוב ביותר שהצליח למצוא והזמין קוקטייל שלא הכיר, משקה צבעוני ותוסס עם קוביית קרח חלולה מושחלת על מטריית נייר. הוא גמע את המשקה בלגימות איטיות ובחן את האנשים הרוקדים, המאושרים כל כך, חלק מנוף ממוצע של בר בלונדון. אנשים עם שיער בשלל גווני הקשת, תספורות משוגעות ובגדים קרועים שהיו האופנה החדשה בקרב המוגלגים. הוא זיהה לפתע ראש שחור מוכר שנדחק בין האנשים בבר. כנראה גם היא זיהתה את האירוניה שבשם הבר והחליטה שזה המקום לאבד את הראש. "היי, אנג'לינה!" הוא קרא והרודפת לשעבר בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור (היו שמועות שהיא חתמה על חוזה בהרפיות מהוליהד) הפנתה את ראשה בחדות לעברו. הוא ראה בעיניה את הזיהוי, ולאחר מכן את זוויות כתפיה שנשמטו במילימטר כשהבחינה שהאוזן חסרה. זה לא שהיא הייתה מאוכזבת לראות אותו, כמובן, אבל הוא ידע שהקול שלו זהה לזה של פרד ולא היה ניתן לצפות מאנג'לינה שלא תתאכזב מכך שזו לא בדיחה אכזרית, שפרד באמת איננו. היא התיישבה בכיסא שלצידו והם התחבקו, חיבוק של חברי עבר שלא התראו כבר הרבה זמן. כמה זמן עבר באמת מאז שראה אותה? שבעה חודשים אולי. על רקע השוטים הם דיברו, על איך הסתדרו לאחר המלחמה, על תכניות לעתיד, על בני זוג. שניהם נמנעו מלדבר על בית הספר, לא ניתן היה להעלות את הנושא מבלי לדבר על פרד. "לא הייתה לי בת זוג מאז המלחמה. אני פשוט לא יכול במצבי הנוכחי" סיפר ג'ורג' ואנג'לינה הנהנה, מספר רגשות מהבהבים מאחורי עיניה. "גם לי לא" היא לחשה, ודמעה זלגה על לחייה השחומה. ברגע הזה, ג'ורג' לא ידע מה לעשות. פרד תמיד היה עושה את הדבר הנכון, מנגב את הדמעות, לוחש שהכל יהיה בסדר, אבל ג'ורג' הוא לא פרד. רק כמעט. הוא חיבק את אנג'לינה בחוזקה, והיא התפרקה לחלוטין, ממררת בבכי על כתפו. מה קרה? למה הוא כל כך נוראי בזה, ביכולת לחוש את כאבם של אחרים? "זה.. זה פשוט פרד. אני חושבת שזה לא היה סוד שאהבתי אותו בזמן הלימודים בהוגוורטס. ו.. ועכשיו הוא מת ואני.. אני לא מצליחה להתגבר" היא בכתה והרימה לפתע את מבטה את עיניו. "גם אתה מרגיש ככה, נכון? שלא תוכל לאהוב יותר לעולם. בגלל שהוא מת. גם אתה לא התגברת, נכון?" היא שאלה אותו ודמעות ענקיות המשיכו לזלוג מעיניה הגדולות, ממוסגרות בריסים שחורים וצפופים כמו מברשות צבע. ג'ורג' מצא את עצמו מהופנט מהרגש שבהן, והם בהו אחד בשנייה לכמה שניות לפני שהצליח להוציא מילה. "כן" הוא ענה ומסיבה לא מוסברת דמעות החלו לזלוג בשקט גם מעיניו. הם פשוט בכו יחד בשקט, ידיהם לפותות יחד כאילו זה מה שמחבר אותם לעולם החיים. כמה דקות לאחר מכן, האלכוהול החל להשפיע והם דיברו על פרד. ג'ורג' סיפר לאנג'לינה את כל מה שפחד לספר למשפחתו, לחבריו. על הכאב הגדול שהוא נושא איתו בכל יום. על כך שהוא רוצה לפתוח מחדש את חנות הטריקים, אבל יודע שהוא ייאלץ להחליף את פרד בעובד אחר. על האשמה העצומה שתקועה כמו גוש בחזהו ברגעים חטופים של אושר גנוב. על המחוג של פרד וג'ורג' בשעון, על כך שפרד עזב את התמונה. והיא סיפרה לו גם, על אמה, שמתחננת בפניה לצאת מהמיטה, ללכת לפגוש חברים, אבל היא לא יכולה לשאת את זה שפרד לא יהיה ביניהם. על התמונה שפרד צילם אותה בסתר, בהשפעת טופי לשון- בלון. התמונה שהיא הפכה ולא הצליחה להביט בה מאז המלחמה. ג'ורג' הבין במעומעם, מבעד לשמיכות האלכוהול שעטפו את מוחו, שהדיבור על פרד לא החליש אותו. הוא חישל אותו מבפנים וג'ורג' הרגיש לראשונה מאז מותו של פרד, שאפשר לנסות. אפשר לאהוב. פרד לא יכעס שהוא ימשיך הלאה. כי חלק מפרד נמצא איתו עכשיו, וחלק ממנו נמצא עכשיו עם פרד. הוא יכל להרגיש את זה עכשיו, בכל נשימה כבדה, בכל הזזת אצבעות או הקשה על השולחן. הוא מצא את עצמו לכוד במבטה של אנג'לינה, ולפתע שניהם השליכו את עצמם אחד על השני בנשיקה מלאת אובדן והשלמה. כי אולי הכל עכשיו שבור אצלם. שום דבר לא נכון, שום דבר לא בסדר. אבל הדבר שמשנה, זה ההבנה שאולי, בעתיד, משהו יוכל להיות בסדר.   

פרד הביט בשניים מלמעלה, כנפי מלאך מרפרפות לעתים מסתירות לו את התמונה. "אוף, כנפיים טיפשיות" אמר וחבט בהם. הוא הביט בזוג המתנשק ונשף בהקלה. היה לו כל כך קשה לשכנע את שניהם באופן נסתר להיכנס לבר הזה, במיוחד את אנג'לינה. לזה קוראים זיווג משמיים. הם באמת חשבו שיד המקרה הפגישה אותם שם? פרד גלגל את עיניו וחבט שוב בכנפיים שהסתירו לו את התמונה. נו, טוב. לפחות הם מאושרים. הוא ריחף משם בחזרה לעבר גן העדן, מתנגש שוב ושוב בכתר הזהוב שריחף חמישה סנטימטרים מעל ראשו ותהה אם אפשר לפתוח סניף של חנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי גם למעלה, בגן העדן. כי גם מתים צריכים לפעמים סיבות לצחוק.