המעבר של דאדלי

הדרסלים הצטופפו במכונית, ביחד עם הסטיה ג'ונס ודדאלוס דיגל.
ניכר על אביו של דרסלי שהוא עוד עצבני שמהעובדה שאף אחד משני האנשים הזרים לא יודע לנהוג.
דאדלי הביט באביו בחשש, כשהוא התניע את המכונית, ונסע הרחק- הרחק מדרך פריווט.
נראה שהוא בוחן את אביו בחשש, שמא יעשה תאונה מרוב כעס, שתגרום למכונית להתגלגל במורד הכביש.
אחר, עיניו הגדולות בחנו את הקוסם עם המגבעת.
האיש החביב התלבש בצורה כה משונה.
הוריו לא ממש אהבו אנשים מוזרים.
זה הרי עלול לפגוע ביחסם כאנשים שגרתיים במיוחד.
זו תהיה טרגדיה בשביל שניהם, אילו נפוצה השמועה שהם מסתובבים ביחד עם שני אנשים שתלבושות מוזרות, שמשחקים עם מקלות מגוחכים כדי לעשות קסמים.
דאדלי יכול היה לדמיין את פניו החיוורים של אביו, כשהוא ישמע דבר כזה.
להפתעתו, חיוך הסתמן על שפתיו.
זה דווקא יכול להיות די משעשע.
"דאדלוש? הכל מסתדר שם מאחורה?" שאלה אימו.
דאדלי הינהן, בלי להקדיש מחשבה לכך שהיא לא יכולה לראות אותו מהנהן.
"מה אמרת, דאדלוש קושקוש?"
"אה, בסדר..." אמר דאדלי במבוכה.
דדאלוס הביט באימו בחשש, לשמע הפנייה המוזרה לבנה.
דאדלי הסיט את מבטו לעבר החלון, ושקע בהרהורים...

אחרי שלוש שעות של נסיעה מפרכת ומתישה, שבמהלכה דדאלוס ניסה לכוון את אביו בכבישים המפותלים, הסטיה הודיעה שהם קרובים ליעד.
דאדלי כבר היה ירוק מרוב כל הפניות והחזרות לאחור ("שמאלה! כלומר, ימינה של הכיכר! מה זה כיכר בכלל?").
ניכר גם על האחרים שהסיבובים והפניות משפיעים עליהם במקצת.
המכונית עברה ברחובות של עיירה נידחת.
הבתים בהחלט לא עמדו בסטנדרטים של ההורים של דאדלי.
ואז, כשהם חשבו שהם כבר יכולים לצאת מהעיירה, דדאלוס הצביע על אחד הבתים וקרא "זה הבית! אתם יכולים לעצור!"
"מה?" הזדעזע אביו של דאדלי.
"תעצור, עכשיו!" קראה הסטיה.
בלית ברירה, הוא עצר באנחה כבדה.
"אנחנו אמורים לגור בזבל הזה?" נאנקה אימו.
הבית שניצב מול דאדלי בהחלט היה מגוחך.
למעשה, זו הייתה בקתת עץ מטה ליפול.
העץ היה מתקלף, חלק גדול מהרעפים היו חסרים או שבורים.
לא היה אפשר לראות כלום מבעד לשכבת האבק והקורים שכיסו את כל חלונות הבית.
הדשא שפעם היה בגינה התחלף מזמן בעשבים שוטים, והפרחים היו נבולים, ואיבדו את צבעם כמעט לגמרי.
"אני בטוחה שזה יספיק לכולכם," אמר הסטיה ג'ונס. "אולי אפילו קצת יותר..."
"הבית הזה לא מספיק לשני אנשים," אמר אביו בזעזוע. "בטח שלא לארבעה!"
"בכל מקרה אנחנו לא רוצים שהבית יבלוט לעין," אמר דדאלוס, בעודו חוצה את שביל הגישה לעבר הדלת המתקלפת.
הוא נכנס לבית הקט, כשהסטיה ג'ונס בעקבותיו.
דאדלי פסע צעד מהוסס, ואז הביט בהוריו, שלא משו ממקומם.
הם רק בהו בזוג הקוסמים, שככל הנראה התחרפנו.
"אני הולך איתם," אמר דאדלי בביטחון. "אני מבין את המצב, אז אני הולך איתם."
"דאדלוש, אתה צריך ל- "
"תפסיקי לקרוא לי דאדלוש. אני כבר גדול," אמר דאדלי נחרצות.
הוא צעד בצעדים בטוחים לעבר הדלת, ונכנס לבית הקט.
עיניו של דאדלי נפערו כשהוא הביט בפנים הבית.
מסדרון מבריק ורחב נפרש מולו.
הוא תלה את הז'קט שלו על הוו, והחל לבחון את הבית מקרוב.
בתוך הבית שהיה קטן כביכול, היו סלון, מטבח, חדר אוכל, חדר אורחים, חמישה חדרי שינה, ארבעה חדרי שירותים ושלוש מקלחות.
דאדלי תהה איך בדיוק הבית יכול למלא בתוכו כל- כך הרבה חדרים.
"זה לחש הרחבה סמוי," הסביר דדאלוס דיגל. "זה גורם לחלל קטן לאחסן בתוכו יותר ממה שהוא מסוגל."
דאדלי לא הבין שום מילה ממה שדדאלוס אמר, אבל זה נשמע מגניב.
הוריו, שנכנסו לבית באי רצון מוחלט, התרשמו לא פחות ממנו.
"בבית מוצבים שלל הגנות שימנעו מקוסמים אפלים להגיע לפה," הסבירה הסטיה ג'ונס. "זה מטעם משרד הקסמים. אין מקום בטוח יותר בשבילכם."
לקראת הערב, זכו בני המשפחה לארוחת ערב דשנה.
דאדלי עלה לחדרו בבטן מלאה, והתכרבל בשמיכה אל מול החלון.
הוא עמד לעצום את עיניו, כשלפתע צלליות מרוחקות הסבו את תשומת ליבו.
אי שם בשמיים, הוא ראה צלליות זזות במהירות, לעבר משהו גדול יותר. הצללית הגדולה החלה להתקרב.
נראה כאילו הצלליות האחרות רודפות אחריה.
להפתעתו, הדבר הגדול נראה קצת כמו מין אופנוע... אופנוע מעופף?
לפתע דאדלי נזכר בפעם ההיא, שהארי סיפר לאביו של דאדלי שהוא חלם על אופנוע מעופף.
ורנון כמעט עשה תאונה מרוב זעזוע.
דאדלי אהב לצחוק על הארי אחרי התקרית, ועכשיו הוא הרגיש רגשות אשם.
אני בטח מדמיין, חשב דאדלי. כי אני... מתגעגע להארי...
דאדלי המשיך לצפות במרדף.
זה בטח סתם ציפורים, הוא חשב. שום דבר מיוחד.
ואז, הוא ראה קו ירוק פוגע בצללית הגדולה.
בהתחלה לא קרא כלום.
ואז צללית ממש קטנה החלה להתעופף לכיוון הבית.
דאדלי הספיק רק לראות את הדבר הלבן נוחת בגינה שלהם.
לרגע הלם, הוא לא עשה כלום.
ואז, דאדלי העיף את השמיכה, וירד במדרגות למטה.
הוא פתח את הדלת, ורץ לעבר הגינה.
בין העשבים, שכבה ציפור לבנה.
דאדלי הזיז אותה עם רגלו.
היא לא הגיבה.
הציפור הייתה מתה.
דאדלי קלט שהציפור הזאת מאוד מוכרת.
ואז הבזק של הבנה ניצת בעיניו.
הוא כבר ראה אותה כבר – זאת התנשמת של הארי פוטר.

***

הפעם הבאה שדאדלי פגש את הארי פוטר, הייתה לקראת סוף נובמבר.
דאדלי ישב בגינה ושקע בהרהורים.
הוא הביט בעוברים ושבים, אבל נראה שהם כלל לא הבחינו בו.
כנראה בגלל לחשי ההגנה שהטילו הסטיה ודדאלוס.
ואז הוא הבחין בהם.
הארי פוטר עמד מעברו השני של הכביש, בין הסלעים, ומילמל משהו כשהוא אוחז בשרביטו.
משני צדדיו עמדו נערים שדאדלי לא זיהה.
"הארי!" קרא דאדלי בהתרגשות. "זה אני! דאדלי!"
הארי לא הגיב.
לא נראה שהוא בכלל שמע אותו.
דאדלי השפיל את ראשו באכזבה.
כשהוא הזדקף כדי להביט שוב, הארי נעלם, וכך גם חבריו.
זאת הפעם האחרונה בחייו, שדאדלי ראה את הארי פוטר.

הסוף!