יומנו של לוק-תורגם על ידי *גמור*

בכנות, אני לא יודע אם אני אהיה מסוגל לכתוב את היומן הזה. החיים שלי די מטורפים. אבל הבטחתי לזקן הזה שאנסה. אחרי מה שקרה היום ... טוב, אני די חייב לו. 

הידיים שלי רועדות כשאני יושב כאן בשמירה. אני לא יכול להוציא את התמונות הנוראות מהראש שלי. יש לי כמה שעות עד שהבנות מתעוררות. אולי אם אכתוב את הסיפור, אוכל לשים אותו מאחורי. 

אני מניח שאני צריך להתחיל עם העז המיתולוגית.
במשך שלושה ימים, תאליה ואני עקבנו אחרי עז ברחבי וירג´יניה. לא ידעתי למה. בשבילי, העז לא נראה מיוחדת, אבל תאליה היתה נסערת יותר מכפי שראיתי אותה אי-פעם. היא היתה משוכנעת שהעז הוא סימן כלשהו מאבא שלה, זאוס.

כן, אבא שלה הוא אל יווני. גם שלי. אנחנו חצויים,צאצאים של אל ובת תמותה. אם אתה חושב שזה נשמע מגניב, תחשוב שוב. חצויים מושכים מפלצות . כל המפלצות היווניות  כמו האיריניות,ההרפיות והגורגונות אמיתיות, והן יכולות לחוש גיבורים כמונו ממרחק של קילומטרים. בגלל זה, תאליה ואני מבלים את כל זמננו בריצה על חיינו.ההורים ה"מעולים" שלנו אפילו לא מדברים איתנו. למה? אם הייתי מנסה להסביר את זה, הייתי ממלא את כל היומן הזה, אז עדיף אם אדלג על זה.

בכל מקרה, העז הזאת מופיעה באקראי כל פעם, תמיד מרחוק. בכל פעם שניסינו להדביק אותה, העז נעלמת ומופיע במקום רחוק יותר, כאילו היא מובילה אותנו למקום כלשהו.

אני, הייתי מתעלם מהעז הזאת וממשיך לבד. תאליה לא הסבירה מדוע היא חושבת שהיא חשובה, אבל היא ואני היינו ביחד מספיק זמן כדי שאלמד לסמוך על שיקול דעתה. אז עקבנו אחרי העז. 

מוקדם בבוקר, הגענו לריצ´מונד. עברנו דרך גשר צר מעל נהר ירוק ואיטי, על פני פארקים מיוערים ובתי קברות של חיילים ממלחמת האזרחים. כשהתקרבנו למרכז העיר, ניווטנו בשכונות מנומנמות של בתים מלבנים אדומות, בנויים בצפיפיות, עם מרפסות ועמודים לבנים וגנים זעירים.

דמיינתי את כל המשפחות הרגילות שחיות בבתים הנעימים האלה. תהיתי איך זה יהיה להיות בבית, לדעת מתי אני יאכל את הארוחה הבאה שלי, ולא צריך לדאוג ממפלצות מיתולוגיות שרודפות אחריך. ברחתי מהבית כשהייתי כשהייתי בן תשע. בקושי זכרתי איך זה לישון במיטה נורמאלית.

אחרי הליכה ארוכה נוספת, הרגליים שלי הרגישו כאילו הן נמסות לשלולית לתוך הנעליים שלי. קיוויתי שנוכל למצוא מקום לנוח,ואולי גם לאכול קצת. במקום זאת, מצאנו את העז. 

הרחוב שאנחנו הולכים בו נפתח לפאר עגול וענק. טירות מפוארות עשויות לבנים אדומות נבנו מול הכיכר. באמצע המעגל, על מדשאת שיש בגובה שישים סנטימטר, עמד איש ארד רכוב על גבו של סוס. העז עמדה ליד בסיס האנדרטה.

"תסתתר! "תאליה משכה אותי מאחורי כמה שיחי ורדים. 
"זו רק עז, " אמרתי בפעם המיליון בערך. "למה -? " 
"זה מיוחד," התעקשה תאליה. "אחד החיות הקדושות של אבא שלי. שמה הוא אמאלתיאה ." 
היא מעולם לא הזכירה את שמה של העז. תהיתי למה היא נשמעת כל כך עצבנית.
תאליה לא מפחדת  כמעט משום דבר. היא רק בת שתים-עשרה, צעירה ממני בשנתיים, אבל אם היית רואה אותה הולכת ברחוב, היית מתרחק ממנה. היא נועלת תמיד מגפי עור בצבע שחור, מכנסי ג´ינס שחורים ומעיל פאנק מעור מרופט . שערה שחור ומרושל כמו של חיית פרא. עיניה הכחולות העזות ננעצו בך כאילו היא חושבת מה הדרך הכי טובה להרוג אותך.
לכל דבר שהפחיד אפילו את תאליה התייחסתי ברצינות.
"אז ראית את העז הזה קודם?"שאלתי. 

היא הנהנה באי-רצון בולט. "בלוס אנג´לס, בלילה שבו ברחתי. אמאלתיאה הובילה אותי אל מחוץ לעיר. ואחר-כך היא הובילה אותי אליך." 

בהיתי בתאליה. ככל הידוע לי, הפגישה שלנו היתה תאונה. אנחנו נתקלנו זה בזה,פשוטו כמשמהו, במערה של דרקון מחוץ לצ´רלסטון והפכנו לצוות. תאליה מעולם לא הזכירה שום עז. 

תאליה לא אהבה לדבר על שום דבר שנוגע לחייה בלוס אנג´לס. כיבדתי אותה יותר מדי כדי לחטט. ידעתי שאמא שלה התאהבה בזאוס. בסופו של דבר זאוס זרק אותה, כמו האלים נוטים לעשות. אמא שלה נכנסה לדיכאון, שתתה ועשתה דברים משוגעים - לא ידעתי את הפרטים - עד שלבסוף החליטה תאליה לברוח. במילים אחרות, העבר שלה היה דומה מאוד לשלי.

היא נשמה נשימה רועדת. "לוק, כשאמאלתיאה מופיע, משהו חשוב עומד לקרות... משהו מסוכן. היא כמו מריכה או אזהרה." 
"למה? " 

"אני לא יודעת ... אבל תרהי." תאליה הצביעה על הרחוב. "היא לא נעלמת הפעם. אנחנו חייבים להיות קרובים לכל מקום שהיא מובילה אותנו." 

תאליה צדקה. העז פשוט עמדה שם, במרחק של פחות ממאה מטרים מהמקום בו עמדנו, מרוצה ממקומה בבסיס האנדרטה. 

לא הייתי מומחה לבעלי חיים, אבל אמאלתיאה אכן נראתה מוזרה יותר עכשיו כשהיינו קרובים יותר. היו לה קרניים מסולסלות כמו לאיל, אבל עור נפוח של עז. ואני די בטוח שהפרווה האפורה הדפוקה שלה זהרה,  נדמה היה שאצבעות של אור נצמדות אליה, מה שגרם לה להיראות מטושטשת ורוחנית.

שתי מכוניות חגו סביב המעגל, אבל איש לא הבחין בעז הקסומה. זה לא הפתיע אותי. יש איזה הסוואה קסומה שמקפידה על שבני תמותה לא יוכלו לראות את המראה האמיתי של המפלצות והאלים. תאליה ואני לא היינו בטוחים איך נקרא הכוח הזה או איך הוא פעל, אבל הוא היה חזק למדי. בני-תמותה עשויים לראות את העז כמו כלב תועה, או שאולי הם לא יראו אותה בכלל.

תאליה תפסה את ידי. "בחייך. בוא ננסה לדבר איתה לפחות." 

"קודם את רוצה שנתחבא מהעז," אמרתי. "ועכשיו את רוצה שנדבר עם העז?" 

תאליה גררה אותי מבין שיחי הוורדים ומשכה אותי מעבר לרחוב. לא התווכחתי. כשתאליה רוצה משהו, אתה צריך להקשיב לה פשוט. היא תמיד מקבלת את מה היא רוצה.

מלבד זה, לא יכולתי לתת לה ללכת בלעדי. תאליה הצילה את חיי יותר מתריסר פעמים. היא החברה היחידה שלי. לפני שנפגשנו ברחתי שנים לבד, בודד ואומלל. מדי פעם הייתי מתיידד עם בן תמותה, אבל בכל פעם שאמרתי להם את האמת עלי, הם לא הבינו. כשהייתי מודה שאני הבן של הרמס, השליח המיתולוגי עם הנעליים המכונפות. כשהייתי מסביר שמפלצות והאלים היוונים אמיתיים. הם היו אומרים, "זה כל כך מגניב! הלוואי שהייתי גם חצוי! "כאילו זה איזשהו משחק. תמיד אותו דבר בדיוק.

אבל תאליה הבינה. היא היתה כמוני. עכשיו, כשמצאתי אותה, הייתי נחוש בדעתי להישאר איתה. אם רצתה לרדוף אחרי עז, היינו עושים את זה, גם אם היתה לי הרגשה רעה.התקרבנו לפסל. העז לא הקדישה לנו שום תשומת לב מיוחדת. היא לעסה קצת דשא, ואחר כך שיפפה את קרניה על בסיס השיש של האנדרטה.על לוח ברונזה נכתב: רוברט א. לי. לא הייתי ממש טוב בהיסטוריה, אבל הייתי די בטוח שלי הוא גנרל שנהרג באיזו מלחמה. זה לא נראה לי סימן טוב. 

תאליה כרעה ליד העז. "אמאלתיאה?" 
העז הסתובבה. היו לה עיניים שקועות ועצבניות וקולר ארד על צווארה. אור לבן אפף את גופה, אבל מה שבאמת תפס את תשומת לבי היה העטינים שלה. כל אחת מהן היתה מסומנת באותיות יווניות, כמו קעקועים. אני יכול לקרוא קצת יוונית עתיקה - זאת הייתה יכולת טבעית של חצויים,או לפחות אני מניח ככה. את הפטמות קרא: נקטר, חלב, מים, פפסי, לחץ כאן עבור קרח, ודיאט חלב הרים.קיוויתי שקראתי את זה לא נכון.

תאליה הביטה בעיניו של העז. "אמאלתיאה, מה לעשות? אבא שלי שלח אותך לעזור לי? " 
העזנעצה בי  מבט. היא נראתה קצת כועסת ומבולבלת, כאילו נדחפתי לשיחה פרטית. 

צעדתי צעד לאחור, מתנגד לשלוף את הנשק שלי. הו, דרך אגב, הנשק שלי היה מחבט גולף. אל תצחקו. פעם היה לי חרב עשויה מארד שמימי, שהוא קטלני מפלצות, אבל החרב נמסה מחומצה (סיפור ארוך). עכשיו כל מה שהיה לי היה מקל ברזל על הגב. לא מועיל במיוחד. אם העז תתקוף אותי לא יהיה לי סיכוי לנצח. כן,נשמע מגוחך.

כיחכחתי בגרון. "אמ..תאליה, את בטוחה שהעז הזאת מאבא שלך? " 

"היא בת אלמוות," אמרה תאליה. "כשזאוס היה תינוק, אמו ריאה החביאה אותו במערה-"

"בגלל שקרונוס רצה לאכול אותו?" שמעתי את הסיפור הזה באיזה מקום, איך המלך הטיטאנים העתיק בלע את ילדיו. 

תאליה הינהנה. "אז העז הזאת, אמאלתיאה, טיפלה בזאוס והניקה אותו." 
"בדיאט חלב הרים?" שאלתי. 

תאליה קימטה את מצחה. "מה? " 

"תקראי את מה שכתוב על העטינים," אמרתי. "לעז יש חמישה טעמים ומתקן קרח." 
"בהההההה!" אמאלתיאה אמרה.

תאליה טפחה על ראשו של העז. "זה בסדר. הוא לא התכוון להעליב אותך. למה הובלת אותנו לכאן, אמאלתיאה? לאן את רוצה שאלך? " 

העז השעינה את ראשה על האנדרטה.נשמע קול חריקה של מתכת. הרמתי את עיני וראיתי שגנרל לי מזיז את אחת מזרועותיו.

כמעט הסתתרתי מאחורי העז. תאליה ואני נלחמנו לפני כמה פסלי קסם. הם נקראו אוטומטונים, והם היו חדשות רעות. לא היה לי חשק לתקוף את גנרל לי עם מחבט הגולף שלי.
למזלי, הפסל לא תקף. הוא פשוט הצביע על אחד מהרחובות.

נעצתי בתאליה מבט עצבני. "על מה הוא מצביע?"
תאליה הינהנה לפסל.
מעבר לכביש עמד עוד בית לבנים  שהיה מכוסה בקיסוס. משני צדדיו צמחו עצי אלון ענקיים. חלונות הבית היו סגורים וחשוכים. עמודים לבנים מתקלפים ניצבו על המרפסת הקדמית. הדלת היתה צבועה בצבע פחם שחור. אפילו בבוקר שטוף שמש, המקום נראה עגמומי ומצמרר - כמו בית רדוף רוחות מסרט אימה.
פי התייבש. "העז רוצה שנלך לשם? " 

"בההההה!" אמאלתיאה הנידה בראשה.הנחתי שזה כן.
תאליה נגעה בקרניו המתולתלות של העז. "תודה לך, אמאלתיאה. אני סומכת עליך." 
לא ידעתי למה, בהתחשב במידת הפחד שתאליה הראתה.
העז הטרידה את מנוחתי, ולא רק בגלל שהיא מספקת פפסי. משהו זה הציק לי. חשבתי ששמעתי סיפור נוסף על העז של זאוס, משהו על הפרווה הזוהרת ... 

פתאום התעבה הערפל והתנפח סביב אמאלתיאה. ענן סערה מיניאטורי אפף אותה. ברק הבזיק מבעד לענן. כשהערפל התמוסס, העז נעלמה. 
באסה,אפילו לא הספקתי לנסות את מתקן הקרח.
הבטתי מעבר לרחוב אל הבית הרעוע. העצים הטחובים משני הצדדים נראו כמו ידיים ענקיות שמחכות לתפוס אותנו.
"את בטוחה בקשר לזה? "שאלתי את תאליה. 
היא פנתה אלי. "אמאלתיאה מובילה אותי תמיד לדברים טובים. בפעם האחרונה שהיא הופיעה, היא הובילה אותי אליך." 

המחמאה חיממה אותי כמו כוס של שוקו חם. אני כזה פראייר. תאליה יכולה פשוט לבהות בי בעיניים הכחולות שלה, להחמיא לי, והיא יכולה לגרום לי לעשות פחות או יותר הכל. אבל לא יכולתי שלא לתהות: בחזרה לצ´רלסטון, האם העז הובילה אותה אלי, או פשוט הובילה אותה למערה של דרקון? 

נשפתי. "בסדר. אחוזה מצמררת, הנה אנחנו באים ".

		הפרק הבא