עלמת הירח הסודית *מוקפא*

אף אחד לא יודע עליה ואף אחד לעולם לא ידע,היא תמיד הייתה עלמת הירח הסודית.

לילה (או נייט כפי שמעדיפה שיכנו אותה) היא בת סלנה,כל חיי אימה האשימה את האלים בלקיחת תפקידה והיא לימדה אותה להילחם,היא רצתה שתנקום את נקמתה.

כשהיא מגיעה למחנה יופיטר היא ציפתה לחיים שקטים יחסית שם, אבל נראה שאלות הגורל רוצות משהו אחר,היא מצטרפת כנגד רצונה למסע חיפושים,להצלת העולם והאלים שלמדה לשנוא.

****************************************************************************

תגידו לי שאני מתנהגת כמו כלבה. אני אני אגיד לכם לקפוץ לטרטרוס.

כן אולי קצת גס להתחלה. אני נייט. אוי טוב, השם האמיתי שלי הוא ליילה(אבל אם תקראו לי ככה אני אשסף לכם את הגרון), פירוש השם הוא טוב, לילה בערבית, עברית ופרסית.אין לי מושג למה אמא שלי החליטה לקרוא לי ככה, אולי נולדתי בפרס או אחת מארצות ערב, אולי אמא שלי פשוט ניסתה להיות מקורית או שאולי אבא שלי רצה שיקראו לי ככה, אני לא יודעת בחיים לא פגשתי אותו ואין לי מושג איפה נולדתי. רוב החיים שלי אני ואמא מסתובבות בעולם והורגות מפלצות.

אמא שלי דרך אגב, היא סלנה אלת הירח לשעבר. עכשיו בטח תתחילו להגיד לי אחד מהדברים הבאים:

"אבל סלנה התפוגגה!" "אה כן, זאת מתיחה נכון?" או "הסופרת לא קראה את פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן? ארטמיס השתלטה על התפקיד של סלנה!"

כן טוב, הקדמתי את התשובה הצינית למכה (או שזה "את התרופה למכה?", טוב לא חשוב) בכל מקרה, אמא לא מספרת לי הרבה, אבל היא לא התפוגגה איכשהו ופשוט איבדה את תפקידה.

אין לי שום יכולות מיוחדות, בגלל שאמא כבר לא אלת הירח, היא רק בת אלמוות, אבל בכל זאת אני די מוכשרת עם הפגיונות שלי.

החיים שלי היו פשוטים: להתאמן, לאכול, לסמס קצת בטלפון, להרוג את המפלצות שהוא משך ולישון.

אז איך הסתבכתי בכל זה? טוב הכל קרה כשאני ואמא הגענו לניו אורלינס.

טיילתי בחוץ, מביטה בירח בשנאה הזה, אמא אמרה לי שיום יבוא ואני יהיה חזקה מספיק כדי לעזור לה בכל מה שהיא עושה. היא לא אמרה אף פעם מה זה, ניחשתי שזה קשור להפלת האלים.הטלפון שלי היה בידי, פתוח על דמיפדיה (ויקיפדיה לדמיגודים, שזה אומר חצויים לכל המטומטמים ביננו) כשהאמפוזה הגיעה.משכתי את סיכת השפירית ופירקתי אותה לשני חלקים.כל חלק גדל בידי לשתי פגיונות ארוכים מארד שמיימי,הרגשתי את המגע המוכר שלהן בידי למרות שכבר מזמן לא היה לי סיבה מספקת להשתמש בהם."חבל שאת לא בחור." היא אמרה בעצב.
לאנשים הרגילים היא בטח נראתה כמו סתם תיירת רגילה. היא לבשה ג'ינס וחולצה שחורה עם הכתוב "אני *לב* ניו אורלינס"אחת מרגליה הייתה מכוסה בפרווה כמו רגל של חמור,משפתיה שנמשחו באודם ורוד ביצבצו ניבים,על ראשה היא חבשה כובע בייסבול שחור ושיער הלהבה שלה נאסף לאחור בזנב סוס כדי שלא יתעופף למעלה.
"כל כך לא כיף איתך!" האמפוזה התלוננה. "למה כל החצויים תמיד שולפים נשק?"

היא מטומטמת או מה? טוב לא ממש אכפת לי.

"תנחשי לבד מותק." חייכתי חיוך מרושע לפני שדקרתי אותה בליבה עם הפגיון שהיה ביד השמאלית.

כלל ראשון: תמיד תתקוף בהזדמנות הראשונה שיש לך.אמפוזות הן לא חזקות במיוחד אבל די חכמות, טוב נראה שתמיד יש יוצאות מין הכלל. ברצינות הבחורה הייתה מטומטמת, כשאת מנסה לתקוף מישהו אל תדברי איתו ותשאירי את עצמך פגיעה.
"טוב נראה שלא היית צריכה את עזרתי." אמר קול נשי מאחורי.

הסתובבתי במהירות, חוזרת לעמדת תקיפה למקרה שזאת עוד מפלצת.לעזאזל, אני כל כך מתביישת בעצמי עכשיו, הרגע דיברתי על זה.

אבל הדוברת לא הייתה מפלצת, אלא אישה יפה עם עור כהה ועיני זהב.

היה לה רעמת תלתלים חומים שסודרו מאחורי גבה והיא לבשה חולצה כחולה שחשפה את אחת מכתפיה ושרוול חזייתה הלבנה.מאחוריה עמד סוס עם פרווה בצבע דבש ורעמה שחורה שנעץ בי מבט מרושע.

"את ממחנה החצויים או ממחנה יופיטר?" אני שואלת, אני נעמדת ומחזירה את הפגיונות לצורות סיכת שפירית ירוקה.

"יופיטר." אמרה האישה עם עיני הזהב. היא לא נראתה מופתעת במיוחד למצוא שם נערה נושאת נשק.

"צריכה טרמפ?" היא קוצפת על גב הסוס שלה.

"כן אין לי בעיה, אני משועממת." אני עולה לשבת מאחוריה.

כן אתם בטח חושבים למה את עולה על סוס עם מישהי שאת פגשת הרגע? חמודים אני חצוייה אני חיה בסכנה ואמא לא תדאג לי, היא יודעת שאני מסתדרת מצויין לבדי.

		הפרק הבא