עלמת הירח הסודית *מוקפא*

הסוס של הבחורה או איך שאני קראתי לה, "זהב" רכב במהירות עצומה,מחליק בקלילות על פני משטחים סלעיים ומקורות מים.

הוא רכב כל כך מהר שהייתי צריכה להיצמד לזהב,וזה ממש לא היה מוצא חן בעיני, כפי שהבנתם.

"דרך אגב איך קוראים לך?" זהב שאלה אותי.

גילגלתי עיניים,ממש לא רציתי להתחיל להכיר אותה אבל בכל זאת אמרתי לה את שמי "השם האמיתי שלי הוא לילה אבל אני מעדיפה נייט."

"אז היי לילה-" זהב התחילה להגיד.

"נייט." תיקנתי אותה.

"אוקיי נייט," זהב אמרה "אני הייזל."

אהבתי יותר את הכינוי שלי ,זהב, אבל לא היה לי כוח להתווכח.היא בטח עומדת לשאול אותי על איך אני יודעת על החצויים ותעשה לי כאב ראש בשאלות שלה.

"אז איך את יודעת..." התחילה להגיד.
נו באמת! למה אני תמיד חייבת להיות צודקת?!

"אף פעם לא הייתי במחנות אבל אמא שלי לימדה אותי עליהם." הסברתי.

הייזל פתחה את פיה להגיד עוד משהו,מי אמא שלי בטח.

הרמתי את ידי כדי להשתיק אותה, "אמא שלי היא סלנה,אלת הירח."

"אבל..."

"היא עדיין בת אלמוות היא רק כבר לא אלת הירח אז אני נחשבת חצויה."

כמה שאלות בשם סלנה! אני מקווה שאני לא אדבק בטימטום שלה, לא נראלי שזה אפשרי אבל ניסיתי להתרחק ממנה קצת אבל עדיין להחזיק בה כדי לא ליפול מהסוס.

הסתכלתי למטה,ומיד התחרטתי, לא בגלל הגובה,הרי אני לא פוחדת מכלום, אבל זה כן גרם לי לרצות להקיא. הסוס היה מהיר יותר מברק (סליחה זאוס, בצחוק אני לא צריכה לבקש סליחה מאף אחד.) ויעיל למרות שאין לו כנפיים למרות שהוא מדי פעם הסתכל עלי בבוז.לא שאכפת לי ממה שסוס מטופש עושה.

מחנה יופיטר השתרע מתחתי,מבנים מאבן בסגנון עתיק, ביקתות עץ שחוברו להם מרפסות וחנויות שונות.

מולנו עמד פסל שיש לבן של גבר שרירי ונטול זרועות עם שיער מתולתל והבעה מרוגזת שדמתה מעט להבעה שלי. ממש לא אהבתי את זה שהיה דמיון, גם עם קלוש לי ולפסל שיש.
ואז הוא התחיל לדבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא