הטירוף שמאחורי הקירות השבורים

אני לא כל כך יודעת איך זה עובד, אבל נראה לי זה פה שאני צריכה לציין - ספר "מפלי הצללים" לא שייך לי וגם לא הדמויות הנפלאות בו. זה הכל של ס. ס. האנטר. 

האלן, פרק ראשון!

אז לפי דעתי זה הולך להיות פאנפיק דיי ארוך ושמעתי שאפשר להנות ממנו ולהבין אותו גם מבלי לקרוא את הפאנדום, למתעניינים :)

ממש בגדול - זה על חוויותיה של אלין אלמרה, בפנימיית "מפלי-צללים", פנימייה לבני נוער פרנורמליים בעליי כוחות על טבעיים - מה זה בדיוק אומר - תבינו בהמשך.

תהנו :)

;I Have found both freedom and safety in my madness"

,The freedom of loneliness and the safety from being understood

".for those who understand us enslave somthing in us

.Kahlil Gibran, The Madman

"מצאתי גם חופש וגם ביטחה בטירוף שלי;

החופש של הבדידות והביטחה מלהיות מובן,

כי אלה שמבינים אותנו, משעבדים משהו בתוכנו."

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, המשוגע. 

פרק 1

סוריאליסטי. כן, סוריאליסטי בהחלט הייתה המילה בשביל לתאר את ההרגשה שלי בזמן שעיכלתי את הנוף מחוץ לחלון המכונית של ברונט. עצי האורן המשתרעים בצדי השביל המוביל לפנימייה היו עצומים וקודרים. הרוח העצבנית הברישה את קצותיהם המחודדים והטתה אותם מצד לצד בסנכרון מדויק. למרות שעת הצהריים המוקדמת, חושך מוחלט הציץ מבעד לחריצי הגזעים והשיחים. לא ידעתי אם זה בגלל מזג האוויר החורפי של פברואר או אם החשכה ביער המפלים הייתה תמידית. ציפורני ננעצו בצדי מושב המכונית בזמן שניסיתי להשתלט על הדחף לשבור את דלת מכונת העינויים הקלסטרופובית ולברוח אל תוך היער. יכולתי לשמוע את קולות הציפורים, הצרצרים ושאר החיות הקטנות שרצות ועפות להן בין העצים הצפופים. השתוקקתי להצטרף אליהן. ברונט, שכנראה שם לב לתנועת ידי, קטנה ככל שהייתה, ולמתח בכתפיי, הפנה את ראשו מהכביש לכיווני. המשכתי להסתכל בחלון. הרגשתי שהוא מנסה לחשוב על משהו להגיד, מלבד 'הכל בסדר?', שאלה שהוא שאל בערך שש פעמים במהלך שלושת השעות של הנסיעה המייגעת. חיכיתי כמה שניות וכששום צליל לא נשמע מכיוונו, הפניתי את מבטי מהחלון אליו. הוא נראה מודאג ומעט חשדן. בזמן שהאחרון היה מובן מאליו, הראשון היה מוזר. התעמקתי ברגשותיו וחשתי בדאגתו הכנה. זה כל כך בלבל אותי שהמשכתי להסתכל בעיניו, מנסה לפענח את המשמעות של הדבר. אולי דאגתו בכלל לא מופנית כלפיי אלא לגביי משהו אחר שחלף בראשו באותו הרגע. לפעמים הצטערתי שיכולתי רק לחוש ברגשותיהם של אחרים מבלי לדעת למה הם מרגישים את מה שהם מרגישים. כעבור כמה שניות כאלה, שבהם המשכתי לנסות לפענח את התעלומה התחלתי להרגיש באי נוחות מצדו והוא הסב את מבטו משלי בחדות, החזיר אותו לכביש ואז כחכח בגרונו.

"זה מזכיר לך את הבית," הוא אמר והחווה בידו לכיוון היער. לא הייתה שאלה בקולו, רק סקרנות.

"לא," עניתי. וזה מה שהיה סוריאליסטי כל כך. כששמעתי שפנימיית 'מפלי-צללים' מוקפת באחד היערות הגדולים ביותר בג'ורג'יה, בעיני רוחי ראיתי את עצי היער שמסביב לחצר, בבית. לא יכולתי לדמיין יער שונה מהיער שבפיירי. יער שבו העצים הם לא אורנים תמימים למראה, אלא יצורים זועמים עם פיות פעורים, ידיהם, בצורת ענפים חדים, מתנענעות בכעס מלא טירוף.

ברונט הרים גבה בשאלה.

"הם לא צורחים," הרחבתי וכמוהו, החוויתי בידי לכיוון העצים. השקט היה הכי סוריאליסטי. בעוד שיכולתי לשמוע את היצורים הקטנים והלא כל כך קטנים שביער מצדדי, הצלילים שהם פלטו לא התקרבו לרעש העצום שהקים היער בבית. העצים לא החזיקו ידיים והרעידו את האדמה בתנועותיהם הכאוטיות בזמן ששאגו וצרחו בזעם וחוסר צדק, לא נשמעו יללות הייסורים של הזאבים בזמן שציידי הלילה תקפו והרגו אותם לאט באמצעות חצי רעל, הרוח השורקת לא שרה בקול צורם  על עולם אבוד ונשמות כלואות. לא, יער המפלים היה... לא שליו, אבל מאופק, סבלני. הוא פלט עליונות אדירה, כאילו עמוק בתוכו הוחבא סוד מאד חשוב, או אולי אפילו כל הסודות שבעולם. זאת כנראה הייתה הסיבה למה רציתי לרוץ בתוכו כל כך. לפזר תוך כדי מעט מהכאוס שלקחתי איתי מהבית ולהרגיש את היער מאבד את סבלנותו התמידית מסביבי. רציתי לערער אותו.

לפתע שוב חשתי במבטו של ברונט וכשהפניתי אליו את שלי מצאתי אותו בוהה בי. הוא נראה מודאג יותר מלפני כן.

"העצים," מיהרתי להסביר. "העצים פה לא צורחים. בבית הם... צורחים," השלמתי בגאונות.

"העצים בחצר יכולים לצרוח? יש להם, כאילו, פיות או משהו?" הוא ניסה להסתיר זאת, אבל יכולתי לשמוע את העצבנות הקלה בקולו. זה היה משעשע לצפות בערפד הגדול והמפחיד נלחץ מעץ, אז אמרתי בקול קליל "מסביב לחצר. הם כועסים כי הם לא מצליחים להשתחרר מהאדמה." השתיקה שהשתררה לאחר ההכרזה הזאת נמשכה בערך כדקה.

"את לא נשמעת יותר מידי מודאגת מזה," הוא אמר לבסוף ובעצמו נשמע ללא ספק מודאג. סביר להניח בנוגע לשפיותי.

"מתרגלים לזה," אמרתי ומשכתי בכתפי. למרות שחשתי בסקרנותו, קיוויתי שהוא לא ימשיך לשאול עוד שאלות בשביל שלא אצטרך להיות גסת רוח. לא הייתה לי סבלנות לדיבורים. ההרגשה של להיות כלואה במשך שעות בתוך קופסת מתכת גרמה לי לרצות לתלוש את שערי מתוך גולגולתי, והעלתה יותר מידי זיכרונות לא נעימים, בלשון המעטה. ניסיתי לא להתנענע במושב יותר מידי בשביל לא לחשוף את עצבנותי הגדלה. לא התלוננתי לאורך כל הנסיעה הארוכה וממש לא היה לי החשק להראות לברונט את חולשתי כשכבר כמעט והגענו. הפניתי את ראשי חזרה לחלון, מקווה שהרמז מספיק ברור.

ברונט הבין את הרמז ולא פצח עוד את פיו. כעבור מספר דקות של שתיקה מתוחה, ברונט פנה לשביל פינתי, צר יותר מקודמו ופנימיית 'מפלי-צללים' נחשפה בכל פארה לפנינו. השער שחסם את הכניסה היה עצום ומשוכלל למראה. השומרים שהשגיחו על הכניסה משני צדי השער כנראה לא זיהו את ברונט מכיוון שהם לא הזיזו את הדלת בשבילנו. במקום הם חיכו למכונית שתתקרב עוד יותר ואז אחד מהם החל לצעוד לכיווננו. הוא נעצר ליד החלון של ברונט וכיווץ את גבותיו. מבטו היה ממוקד במצח של ברונט. לקח לי שניה להבין שהוא בודק את הדפוס שלו, מוודא שהוא מי שהוא מציג את עצמו להיות. בזמן שהם החליפו ברכת הנהון קצרה ביניהם, אני קימטתי בעצמי את גבותיי, לא בשביל לבדוק דפוס של מישהו אלא יותר מתוך בלבול. אחרי שהשומר חזר למקומו ליד השער ופתח אותו עבורנו פניתי אל ברונט "הם לא סומכים עלייך?" שאלתי. שיערתי לעצמי שהוא יבין שאני מתכוונת לבדיקת הדפוס של השומר.

"הנחיה שלי. אף פעם אי אפשר להיות יותר מידי זהיר," הוא ענה בלי היסוס.

זה גרם לי לתהות לגבי אופיו מחדש ומיקדתי את עיניי עליו, מביטה בו בהסתכלות יותר מעמיקה. הוא היה ערפד, בערך בשנות השלושים לחייו, גבוה, חסון, בעל שיער שחור קצוץ ועיניים כהות ממוקמות מתחת לגבות עבות ומעל לתווי פנים חדים וגבריים. הוא בהחלט היה נחשב לנאה אך היה משהו מעט מאיים בדרך שבה הוא החזיק את עצמו, כאילו הוא תפס יותר מידי מקום. לא שהרגשתי מאוימת על ידו אבל תהיתי אם זה בגלל שלא היה כל כך פשוט להפחיד אותי או שבגלל שהוא לא ניסה להפחיד אותי. לא הייתה לו כל סיבה הרי, לפחות לא סיבה שהוא ידע עליה. בלעתי רוק והברחתי את המחשבה מראשי מלפני שהוא יוכל לשמוע את דפיקות ליבי הבוגדני וידע שאני מסתירה משהו. זאת הייתה תכונה מאד מעצבנת שהייתה לערפדים. בעוד שהפיי יכלו לשער מתי משקרים להם, בהנחה שלאדם המשקר היה מצפון  והרגיש באשמה, זה לא התקרב לרמת הוודאות שבה הערפדים יכלו לעלות על שקר. תזוזה קטנה ולא במקום של פעימות הלב בנוכחותו של ערפד הייתה כמו קעקוע ענק על המצח עם הכתוביות 'מודה באשמה'. 

אמא שלי אמרה לי שברונט התעקש לבוא לאסוף אותי מגבולות השער בעצמו. זכרתי את הלעג שבקולה כשהיא סיפרה על שיחתם שלשום בלילה "הוא טוען שהוא רוצה לפגוש אותך בעצמו למען ביטחונך האישי. אמרתי לו שהתכוונתי לשלוח אותך עם השומרים שלך אבל הוא התעקש שאין צורך ושהוא יבוא. כזאת ערימה של בולשיט לא שמעתי הרבה זמן. ללא ספק הוא מצפה לפשפש בכניסה לשער, לנסות למצוא את הגבול. אני כמעט ומתפתה לתת לו להיכנס, ילמד אותו לקח לא להכניס את החותם העטלפי שלו בעניינים שלא שלו." לא ידעתי אם היו כאלה ששמעו על הזוועות המתרחשות בפיירי אבל הייתי בספק שהמנהל והאחראי על הביטחון של פנימיית מפלי-צללים לא שמע לפחות משהו, והייתי עוד יותר בספק שהוא יסתכן בלחפש את הכניסה למקום המרושע, אך נזהרתי שלא לומר זאת בקול. אימי ממזמן איבדה את סבלנותה מלשוני המתחכמת.

ברגע הראשון שבו פגשתי את ברונט היום בעיירת גרינפילג, מחוץ לשער המפריד בין תחום פיירי לבין תחום בני האדם, ישר קלטתי את הטיפוס ושללא ספק יהיה עליי לשמור מרחק מהבעלים והמנהל של פנימיית מפלי-צללים אם אני רוצה להצליח בהשגת המטרה שבגללה נשלחתי לפנימייה על ידי אימי מלכתחילה. לא יכולתי להפסיק לזעום על מזלי הגרוע כשגיליתי שאצטרך לבלות איתו במשך שעות בדרכנו לפנימייה. עשיתי את שיעורי הבית שלי וידעתי שחושיו החדים לא התאפיינו רק בשל טבעו הערפדי אלא גם בהיותו בלש מטעם המ.י.מ, ראשי התיבות של 'מפלי יחידת מחקר', ארגון הזהה במטרתו לאפ-בי-אי רק במקום, מתמחה בפרנורמליים. ציפיתי לערימה של שאלות הגובלות בחקירה והתכוננתי מנטלית לשקר. לא באמת לשקר, מאחר ואי אפשר לשקר לערפד, אבל להסב את האמת, כמו שאמא שלי לימדה אותי. בסופו של דבר הסתבר ששיעוריה של אימי היו מבוזבזים, לפחות לכל הנוגע לנסיעה, כי כל מה שברונט רצה לדעת זה אם אני בסדר או אם אני צריכה משהו או אם אני רוצה שנעצור להפסקת שירותים.

בעוד שלא חשבתי שברונט רצה לאסוף אותי בעצמו בגלל השער הקסום, עדיין הייתי בטוחה שחייבת להיות סיבה אחרת. לא בגלל השער והסתבר שגם לא בגלל מידע. אז למה? רציתי לדעת את הסיבה אבל לא מספיק בשביל לשאול אותו. "לכל אחד יש את האג'נדה האישית שלו. אל תתני לאף אחד לשטות אותך שאכפת לו ממשהו יותר ממטרתו." קולה של אימי, כמעט לא רצוני, חדר למוחי ומילא אותו בספקות. נערתי את ראשי בעקשנות. ברונט אובססיבי לביטחון ולשליטה במצב, רואים זאת בכל תזוזה של עיניו וגופו, הוא תמיד ערני, תמיד על המשמר, אולי הוא אמר את האמת כשהתעקש לבוא למען ביטחוני והייתי חייבת להודות שלנסוע איתו במכונית הקלסטרופובית היה עדיף ממה שאימי העלתה בדעתה. זה היה מספיק מעיק לדעת שבטח בקרוב כל התלמידים בפנימייה ידעו מי ומאיפה אני, לא היה שום צורך להכריז על כך בקולי קולות באמצעות כרכרה מלכותית ושומרי הכתר מסביבי.

הפניתי את ראשי חזרה קדימה ולא הופתעתי לראות עוד שער, קטן מקודמו ובעל שומר אחד בלבד, אך תשומת ליבי הייתה נתונה למבנים הקטנים והצבעוניים הרבים שהשתרעו לרוחב שטח ענק מבעד לחריצי השער. הביתנים היו מפוזרים בגבולות היער במין צורה של מעגל. בתוך המעגל עמד מבנה גדול יותר משאר המבנים והנחתי שזה הבניין הראשי של הפנימיה. הנחתי גם שהביתנים הקטנים יותר היו כיתות הלימוד ובקתות הלינה של התלמידים. המקום נראה כמו מין מחנה איכותי ומאורגן היטב מה שהיה הגיוני מאחר ש'פנימיית' מפלי-צללים הייתה פעם 'מחנה' מפלי-צללים.

"ברונט, בדיוק בזמן." קול גברי דיבר בצדי והסיח את דעתי מהתבוננותי. נער גבוה ורזה הטה את גופו אלינו והשעין את מרפקיו על משקוף החלון של הרכב. "הולידי ביקשה ממני לצאת לפה להכין אותך לזה. אתה לא הולך לאהוב את זה." יכולתי להישבע שהנער מנסה להחניק צחוק, בהחלט יכולתי לראות את החיוך בעיניו החומות.

ברונט הזעיף את פניו ונחר "מה זה הפעם? אל תגיד לי שפרי שוב פעם הפך את עצמו לדרקון."

"לא, לא פרי הפעם."

"מירנדה הפכה מישהו לקנגורו?"

"לא, שום קנגורו."

"קיילי גילתה כוח חדש?"

"לא, גם לא."

השתררה שתיקה. תהיתי לעצמי אם זה סוג של משחק כזה. נראה שהנער בהחלט נהנה מזה. נראה שברונט לא.

"כריס, אל תזיין לי את השכל. אין לי זמן לזה. מה קרה?" את מילותיו האחרונות ברונט נהם והחיוך נמחק מידית מפניו של הנער, כריס. הוא כחכח בגרונו ואמר "ג'זבת ואריק. הייתה תקרית בשיעור היסטוריה. הם שוב רבו. מאד. אתה יודע איך הם כשהם נכנסים לזה חזק. זה כל המתח המיני הזה ביניהם." כריס ניסה להגניב חיוך נוסף אך התחרט כשראה את חוסר הסבלנות בפניו של ברונט ומיהר להמשיך "בכל אופן, הם צרחו כמו משוגעים, קללות התעופפו כל כך מהר שבקושי הצלחתי לעקוב ופתאום ג'זבת מוציאה את הזרת שלה ופוף. אריק נעלם."

ברונט החוויר "נע.. נעלם? למה אתה מתכוון נעלם? לאן?"

נראה היה הפעם שכריס ממש מתאפק לא לפרוץ בצחוק בזמן שהמשיך בסיפור "זה החלק הטוב. אחרי כמה שניות אנחנו שומעים צרחה מכיוון המלתחות של הבנות. גברת אנדרסון, שדרך אגב עדיין הייתה לבנה כמו סדין מתקרית ההיעלמות, ישר רצה לכיוון הצרחות. כולנו רצנו אחריה. נחש מה מצאנו במלתחות?"

פניו של ברונט הפכו מלבנות לאדומות בין רגע. "אריק," הוא נהם מבעד לשיניו החשוקות. 

"ג'זבת נשבעה שהיא התכוונה לשלוח אותו לחדר הפחים. האמת שהיא מאד התעצבנה מכך שהוא הרוויח מכל זה. ממזר מזליסטי. אני מתכוון, אני הולך לריב עם ג'זבת כל היום מעכשיו אם זה יזכה אותי בסיור בעיר הציצים – "

"זה מספיק כריס." נראה היה שברונט מסכים בדעתו עם כריס שהתקרית משעשעת, בערך כמו שחתול ישתעשע מהרעיון ללכת לווטרינר. הוא נשען לאחור על משענת המושב שלו ונשם עמוק, מנסה להירגע מהחוויה המזעזעת של הסיפור. הוא הציץ לעברי לשנייה אחת לפני ששאל את כריס "עד כמה המצב גרוע?"

"ג'זבת עדיין בכיתה, גברת אנדרסון משגיחה עליה עד שהולידי תתפנה. זה לא יקרה בקרוב, יש חבורה של בנות עצבניות פיצוצים במשרד שלה. היא מנסה להרגיע אותם, לא נראה לי שממש הולך לה. קיילי ומירנדה מנסות לעזור לה."

"איפה אריק?"

"במשרד שלך, דאלה שומרת על הדלת. כמה מהבנות ניסו לתקוף אותו לפני שהן שמעו שזאת ג'זבת שכישפה אותו למלתחות. לחלק מהן לא אכפת, הן – "

"עצבניות פיצוצים. כן הבנתי את זה. תתקשר לדרק ותגיד לו לפגוש אותנו בכניסה למשרד הראשי. תגיד לו שאני צריך שהוא ייקח תלמידה חדשה לבקתה שלה." כריס העיף מבט סקרן לכיווני אך מלפני שהייתה לו ההזדמנות לדבר איתי, ברונט גלגל במהירות את החלון חזרה מעלה והחווה בראשו לכיוון השער, מסמן לכריס לפתוח אותו. לאחר שעברנו בשער החזרתי את מבטי לסביבה הירוקה המקיפה אותנו. מפלי-צללים: הפנימייה לבני נוער פרנורמליים בעליי כוחות על-טבעיים. קנגורו, דרקונים, בנים מופיעים לביקור בעיר הציצים. הלוואי שהדברים היו כה פשוטים גם בחצר.

סוף פרק 1

עדכנו אותי בתגובות אם תרצו שאמשיך לפרסם :)

		הפרק הבא