happily never after

מדורג pg13 בגלל תיאור של מקרה מוות, דיכאון והתאבדות

כשהייתי קטנה, האמנתי בסופים טובים.

הייתי ילדה קטנה שלבשה שמלות והאמינה שסופי דיסני הם היחידים שקיימים- הרי לא יכול להיות שהמלכה הרעה הצליחה להמית את הנסיכה בדקירת מחט, או שנעל הזכוכית התאימה לנערה אחרת בממלכה, נכון?

כשהגעתי לראשונה לבית הספר, שתי צמות בלונדיניות וחולצות גדולות על גוף רזה בשתי מידות, התערערה לראשונה אמונתי בסופים טובים. הילדה החדשה מהמוצא הלא- מוכר הגיעה לבית הספר ומיד כולם החלו לזרוק עליה חצץ בהפסקות, למשוך בשיערה הלבן משום מה ולחטוף את הכובע שהגן עליה תמידית מפי השמש, מפני שאם לא היה על ראשה כוויות שמש איומות החלו להתפשט על פניה ובמורד צווארה הבהיר כמו קיר. לא יכולתי להיחלץ לעזרתה, אחרת היו זורקים את החצץ גם על בגדי והיו מפרקים את צמותיי היפות. לכן, בזמן ההתקפות עמדתי מאחור ושלחתי מבטים משתתפים לעבר הילדה, מושיטה לפעמים כובע בחזרה או עוזרת לנקות שמלה מלוכלכת. לבסוף, אבן נזרקה על ראשה של הילדה ודם החל לזרום, אדום כמו ליבי שנשבר כשגיליתי שהילדה עזבה את בית הספר, והחבורה שהרביצה ושלחה קללות לא נענשה בדרך שמימית כלשהי. המורים העלימו עין, ההורים לא העזו לפצות פה, ונראה היה שגם אלוהים לא דואג לנקמה בבריונים האלו. היה נראה שהם די מרוצים, דווקא. בסוף אותו היום נשארתי בכיתה הריקה ובכיתי, יצור קטן ושבור לב מצונף מאחורי שולחן, על אובדן אמונתי. אבל לא איבדתי תקווה. עדיין לא. למרות ההוכחה המכרעת שזה לא כך, שבדרך כלל הנבלים הם אלו שיוצאים וידם על העליונה. סירבתי לאבד את אמונתי בסרטים הישנים האלה, בהם אריאל מתאחדת עם הנסיך אריק, הקללה שהוטלה על אורורה מתערערת ונסיך מציל אותה בנשיקה של אהבת אמת. בינתיים, עברתי לחטיבה.

נראה היה שכמעט דבר לא השתנה- הייתי אותה ילדה אדומת לחיים, זוג עיניים כחולות כמו השמיים מציצות בכל בוקר אל העולם באמונה שלמה שהכל תמיד יהיה בסדר. היו כמה שינויים קטנים- שיער פזור או זנב סוס גבוה החליף את הצמות הקטנות, שומן ילדות נעלם אט אט וחשף פנים רזות, עצמות לחיים גבוהות וחיוך בוטח. מכנסיים וסניקרס החליפו את נעלי הבובה והחצאיות בהן התגאיתי כל כך, אבל בפנים נשארתי אותה ילדה בת שש שהאמינה שהילדים הרעים ייענשו על מעשיהם והכל יבוא על מקומו בשלום. צברתי חברות, גופי החל להתפתח וזכיתי בחבר מקובל שאהבתי. נראה היה שהכל ורוד והחיים מחייכים אלי סוף סוף, כשלפתע אירוע נורא ערער את כל עולמי. החברה הכי טובה החליטה שהחיים לא שווים את המאמץ ובלעה מלוא החופן כדורי שינה. החיים הפכו לסיוט, בערות ובשינה ראיתי אותה, מחייכת אליי חיוך עייף מבעד לחולצות הרחבות והשיער הפרוע שלה, אייליינר שחור הקיף את עיניה בקו מטופח והעגיל על אפה, זה שנהגה לסובב בשעת לחץ. הפסקתי להגיע בקביעות לבית הספר, בקושי טרחתי להתקלח או לסרק את שיערי, והילדה המטופחת והחייכנית הפכה לילדה קודרת שמחייכת לעתים נדירות ומנסה להיטמע בסביבתה. החבר שלי נפרד ממני, ולפעמים גם אני תהיתי לפעמים- למה לא לסיים את כל זה? היא הלכה. היא שינתה אותי לעד. סגנון הלבוש שלי. התספורת שלי. המוזיקה שאני אוהבת הפכה לרוק כבד ומטאל רועש ודכאוני. ירדתי במשקל. מה קרה? בכל האגדות, המוות מחזק את הגיבור. גורם לו להבין את עצמו ואת חסרונותיו, ללמוד להתגבר על מכשולים. שקר נוסף של האגדות. המוות לא מחזק. הוא מחליש. מוציא מהאדם את הצדדים הגרועים ביותר שלו. אם זאת הייתה אגדה, היא הייתה שורדת בדרך פתע והייתה מבינה עד כמה אוהבים אותה. אבל אז, כבר התחלתי להבין שהחיים הם לא כמו באגדות. יש מוות. מחלות. גזענות. צביעות. לא הכל מסתדר בדרך פלא. הרשע לא תמיד מובס בסוף.

סיימתי תיכון. רציתי להתגייס לצבא. ההורים אמרו שלא כדאי, שאני עלולה למצוא שם את מותי. משכתי בכתפיי. אני לא האדם שהייתי מאז שחברתי התאבדה- המוות לא נראה נורא כל כך. שוב השתנה המראה שלי- קיצצתי את שיערי לתספורת של בן ולבשתי חולצות רחבות ומכנסיים בלויים. לבשתי בעיקר שחור. לא יכולתי להעלות בגד ורוד על גופי מאז מותה של חברתי. בכל מקרה, הלכתי לקרבי, והקצין הרים גבה, אבל מצבי הבריאותי היה תקין לכאורה אז שלחו אותי לחטיבת קומנדו. את מצבי הנפשי לא בדקו כי אם היו עושים כך, לא היו נותנים לי לאחוז בנשק. כבר לא הייתי אותו האדם שהייתי פעם, מאמין בסוף טוב, חייו שמחים וכל זאב בתחפושת הוא באמת כבש. למדתי להיות ביקורתית יותר. סובביי אמרו לי שאני פסימית, אני הבהרתי שאני ריאליסטית. האימונים בצבא מספקים. הלכלוך האופף אותך, האימונים הגופניים המפרכים, התככים והמפקדים הנבזיים מספקים הסחת דעת טובה מכך שלא הכל בסדר. חלק קטן בי עוד ניסה להאמין שאם אתאמן עוד, ואשתפר יותר, אהיה המצטיינת של החטיבה. גמול על כל הקושי שלי בחיים. הגיע לי לזכות בזה, באמת שהגיע לי. נשארתי ערה עד חצות, והשכמתי בשש בכל בוקר כדי להתאמן. התואר הוענק לבסוף לבחור שרירי שאת שמו בקושי זכרתי. אם היה בי עוד רסיס שהאמין שהנה, הסוף הטוב שלי עומד להגיע, רק עוד קצת השקעה, עוד קצת אימון, והוא יהיה בין ידיי המזיעות ממאמץ והתרגשות. אבל אין סופים טובים. אין אגדות אמיתיות. הנסיך והנסיכה לא יחיו לעולם באושר ועושר, כי אין כזה. טמנתי את ראשי בין ידיי ופתחתי בעוד סבב אימונים מחוץ ללוח הזמנים.

המלחמה שוב מתקרבת לגבולות שלנו, והזניקו את היחידה שלנו ללחום מול מדינת אויב. כבר הייתי יצור עם ראיית עולם שונה לחלוטין. היה לי ברור שאין כזה דבר סופים טובים.  אולי רק לנסיכות- ואני לא נסיכה. בינתיים איאלץ  להסתפק במציאות ולהסתגל אליה כמו שמסתגלים לגלולה מרה. הלוחם המצטיין הולך בראש, ולפתע חפץ אליפטי נזרק לכיווננו. "רימון!" אני צועקת וחברי לפלוגה תופסים מחסה במהירות מעוררת כבוד, ידיהם מגוננות על ראשיהם. רק ראש הפלוגה קופא לפתע במקומו ושנייה עוברת בחוסר מעש. הוא לא ישרוד אני מבינה לפתע. זרם של רגשות עובר בי- פחד, כאב, זיכרון, השלמה. אני דוחפת את המצטיין הצידה ואין לי זמן לברוח. אני קופצת על הרימון. הנסיכה נדקרת על ידי המחט ונידונה לשנת עולמים ואין נסיך שיציל אותה ממנה. שלגיה נוגסת בתפוח. הנעל מחליקה בדיוק על רגלה של אחותה של סינדרלה. כי אין סופים טובים. לא באמת. השאלה האמיתית היא- איך אתה רוצה שהכל ייגמר?