מכתב תודה

היום שברת לי את הלב.
אתה מרוצה? אתה רוצה לקבל פרס? מדליה? גביע?
סוף סוף אני מרגישה שבאמת אין לי טעם לאהוב אותך יותר.
אבל כמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להשתחרר ממך.
כי היום כבלת לי את הלב.
כבלת אותו בתוך לופ אינסופי שבו אני אוהבת אותך, אבל אתה מראה לי בכל דרך אפשרית שזה חד צדדי.
וכמה שאני לא אנסה, זה ישבור אותי כל פעם מחדש.
שאתה אוהב אותה, ולא אותי.
אבל היום הראת לי תקווה.
כשאמרת את המילים האלה נמלאתי תקווה ואהבה אלייך.
שפעם חיבבת אותי. קצת.
ואז המשכת את המשפט, ונזכרתי כמה מפגר אתה, וכמה לא מתחשב.
בתוכי נשברתי.
אבן חסמה לי את הגרון ודמעות עלו בעיניי.
למה היית צריך לומר שזה נעלם?
ואני, מחייכת כמו טיפשה חיוך מזוייף ומאולץ כדי שלא ישימו לב לזה שאני נשברת.
מבפנים ומבחוץ.

המשכנו במשחק. כל אחד פרק, וכל אחד פרק משהו כבד, אבל רק אני הייתי צריכה לראות את הפרצוף שלך מגיב וצוחק כשאני אומרת לך שאני אוהבת אותך.

אני די בטוחה שזה לא אמור לקרות.

שכשאמרת לה שאתה אוהב אותה היא לא צחקה.

אתה פשוט צחקת. לא ממבוכה, מלעג.

אולי זה בגלל השעה המאוחרת וכל האנרגיות.

אבל אני בטוחה ב-100% שצחקת עליי מתוך זלזול בי.

החברה הכי טובה הפתטית של החברה שלך.

ושום שיחת עידוד לא תעזור.

כי אני מכירה אותך. ואתה מנסה להחליק דברים מחוספסים עם בדיחה ולעג.

כי משקרים לי כל פעם שעושים לי שיחת עידוד.

וניסיתי להתעלם מזה.
המשכתי הלאה ליום שנהיה אחד הימים הטובים בחיי.
אבל אתה לא אחת מהסיבות.
אני הייתי כל כך מיואשת.
זה היה כל כך מבייש לשבת לידך כשאתה מנשק את הלחי שלה בעדינות, ולישון לידכם מתכרבלים, מה שאגב, הפריע לי להירדם, כי איך אפשר להירדם עם עיניים מלאות דמעות.
זה נראה כאילו זה לא הפריע לך בכלל.
ועוד אמרו לך להתחשב בזה שאמרתי לך משפט אחד שקרע אותי מבפנים.

שגרם לי להתחרט על כל רגע שהייתי לידכם כשהראתם כמה האהבה שלכם חזקה.

וכמה אני חלשה.

למה שלוש המילים הנוראיות האלה קיימות בכלל?

אני. אוהבת. אותך.

המילים הכי מיותרות שיש בעולם.

המילים הכי ריקות מתוכן שקיימות. רק מלאות בשקרים.

איך אני יודעת?

כי נשבר לי הלב יותר מידי פעמים בגלל בנים שאמרתי להם את המילים הללו.
כי הראית לי שאני בחיים לא אוכל לאהוב שוב.

אז תודה, אתה. תודה.

כי אתה הצלת את הלב שלי מעוד שיברון לב.