סיפורי חג ההודיה ~גמור~

זה חלק שתיים בסיפור הזהההה

לא יכולתי לחכות עודדדדד

אהאהאהאהאהאה. הילדים בסיפור הם:

דאב (24),סופי (18),אדי (17), רוז (16),הוגו (13),אוסטן (12) ומישל (11). אלו הילדים של רון והרמיוני.

ג'יימס (17),אלבוס (16),לילי (13) ואנני (3). הם הילדים של הארי וג'יני. 

זה לא קאנון. תחיו עם זה.

"את לא אמיתית! למה לא אמרת לי שזה עוגית חשיש!" קראה רוז בחרדה.

"אני מצטערת! לא ידעתי שאהבה זה כינוי לחשיש!" קראה אריאנה. (דרך אגב, זה לא)

"מה אני הולכת לעשות עכשיו?!"

"תירגעי רוז,אנחנו רק צריכות לעבור את הארוחה בשלום ואז תוכלי ללכת לישון כמו כולם" אמרה אריאנה.

"כן את צודקת" אמרה רוז ועצמה את עיניה. להפתעתה, לא עמד אף אחד מולה.

'וואו,כמה זמן אני מדברת לעצמי?. לא משנה'

"חג הודיה שמח!" קראה רוז כשנכנסה אל הבית. זה לא היה הבית של הסבים שלה, אלא בית מלא באנשים זרים.

"ילדה, זה לא הבית שלך" אמרה האישה כהת העור.

"או, אני כל כך מצטערת!" אמרה רוז ויצאה מהבית.

"היא לגמרי בהיי" אמרה האישה כשהילדה הג'ינג'ית יצאה מביתה.

"חג הודיה שמח!" אמרה רוז כשנכנסה לבית הנכון וסגרה את הדלת אחריה. אימה ואביה חיכו לה בכניסה.

"היי רוזי, איחרת קצת, איפה היית?" שאלה הרמיוני.

'היא יודעת' חשבה רוז.

"הייתי עם אריאנה! כן,אכלנו גלידה! עם אוראוווו" אמרה באיטיות.

"לכי לשבת, כולם מחכים" אמר אביה וחיבק אותה.

היא התיישבה ליד דוד ג'ורג' ומול ג'יימס,בן דודה.

"אז,רוזי, איך היה עם החברות שלך?" שאלה סופי בנחמדות.

'אוי. אני לא יודעת. מה להגיד?. אמרתי את זה בקול רם?'

"אמרתי משהו עכשיו?" שאלה רוז את ג'ורג'.

"לא,לא אמרת כלום. הכל בסדר רוזי?" שאל בדאגה.

"הכל דלעת.לא דלעת. התבלבלתי,זה חמוד,כן,חמוד. אמרתי את זה בקול רם?" שאלה שנית. (דלעת זה פמפקין וזה כינוי חיבה שמשמעותו חומד)

ג'יימס חייך בהבנה והניד בראשו בסבלנות למודת ניסיון.

"את בטוחה שאת בסדר?" שאל דודה.

"אני רק צריכה לשטוף קצת פנים" אמרה רוז וקמה ממקומה,היא הלכה לאמבטיה ושטפה את פניה.

'קדימה,רוז, את תחזיקי מעמד!' חשבה לעצמה

"היי,ילדה! איך הגעת לבית שלי שוב?!" קראה האישה כהת העור.

"אמ,אני לא יודעת,קפצתי או משהו. אני מצטערת כל כך!" אמרה רוז ויצאה מהאמבטיה והחלה ללכת לכיוון ביתה.

"אני מקווה מאוד שהיא לא השתמשה בסבוני הצדף שלי!" קראה האישה.

כמה דקות לאחר מכן

"היי,רוזי,רוצה לשחק קצת עם אנני? היא תשמח" אמרה ג'יני.

"אמ,לא" אמרה רוז ושפכה כמחצית מהסלט אל צלחתה, "אני שונאת תינוקות" הוסיפה באיטיות.

"מה פתאום? רוזי! תמיד אמרת שאנני היא כמו האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לך!" קראה הרמיוני בתדהמה.

"אאוץ'! זה מעליב!" צעקה מישל מהקצה השני של השולחן.

"לא,לא, רוז תלך לשחק עם אנני, אני אעזור לה" אמר ג'יימס בחביבות לא אופיינית.

רוז קמה מהשולחן באיטיות והתנגשה במשקוף.

"אני אעזור לך" אמר ג'יימס וניווט אותה אל מחוץ לחדר האוכל, על יד המדרגות.

"אז מה זה?" שאל בישירות.

"אין שום דבר" אמרה רוז באיטיות של עצלן.

"אני יודע שלקחת משהו. הייתי שם.עשיתי את זה"

"אבל-אבל,ג'יני תהרוג אותך!" אמרה רוז בישנוניות.

"היא לא תדע. אז מה זה?"

"אני חושבת ש-ש-ש-" פיהקה רוז, "חשיש".

"אולי נשאר לך קצת?" שאל בתקווה.

"זוז מפה, טיפש!" קראה רוז וחזרה לאכול.

"טוב,כמו שכולנו יודעים,הגיע הזמן למסורת המשפחתית שלנו!" אמרה מולי בחיוך וכל יושבי השולחן הפסיקו לאכול,למעט רוז, שהמשיכה לאכול את הדג.

"הגיע הזמן שכל אחד יודה על משהו בשנה הזו!" הוסיף ארתור וחיבק את אשתו.

'אוי לא,מה אני אגיד? אולי תירס. כן,תירס. זה מדהים. זה מושלם. זה פאקינג תירס והוא מופלא. הדבר הכי טוב שקרה לי. אמרתי את זה בקול רם?' תהתה רוז.

"טוב,רוז,עכשיו תורך" אמרה הרמיוני.

'אולי יש עוד רוז'  חשבה לעצמה.

"רוז!"

'אם אני אעצום עיניים חזק אולי אני אתעורר עם המשפחה השחורה שלי!'

"רוזמונד ליירה גריינג'ר-וויזלי!" קראה אימה.

רוז נעמדה והחלה לדבר.

"חג ההודיה זה חג שבו מודים על דברים כמו משפחה,חברים ותירס. תירס זה מדהים. אבל גם על הדברים הקטנים שבחיים, כמו חיבוק אוהב או חיוך מתוק מקצה השולחן. אני מודה על כל שאני חלק מהמשפחה הזאת." אמרה רוז והרימה את כוסה באוויר בגמלוניות, "לחיינו ולחיי תירס!" קראה.

"לחיים!" קראו בני משפחת וויזלי.

רוז התיישבה והמשיכה לאכול את הדג באדישות.

"רוזי?" שאלה אימה, "את יכולה לבוא למסדרון בבקשה?"

'הם יודעים! אמרתי את זה בקול רם?' 

"אמרתי משהו עכשיו?" שאלה רוז את דודה.

"לא אמרת כלום. את מתנהגת ממש מוזר היום"

'התחמקות!' חשבה רוז ורצה למסדרון שבו חיכו לה הוריה.

"רוזי," פתחה הרמיוני, "רצינו להגיד לך שמה שאמרת בשולחן היה מרגש מאוד"

"אנחנו גאים מאוד באישה שאת הופכת להיות" הוסיף רון בחיוך.

'איזה מזל!'

"אני יכולה לחזור לשולחן עכשיו?" שאלה רוז, "אני יודעת שפרד רוצה לקחת לי את התפוחי אדמה"

"כן,כן,ברור!" קראה הרמיוני.

רוז חזרה לשולחן ורון והרמיוני נשארו במסדרון.

"אתה חושב שהיא שמה לב שאנחנו מסטולים?" שאלה הרמיוני.

"ממש לא!" אמר רון וחייך חיוך טיפשי.

הרמיוני ורון עשו את לחיצת היד המוזרה שלהם וחזרו לשולחן בעצמם בפרץ ציחקוקים לא נשלטים.

הפרק הקודם		הפרק הבא