לבד ביחד

"יש לי תחושה רעה בקשר לזה..."

אלבוס, שכרע על רצפת שירותי הבנות והאיר בעזרת שרביטו לתוך החלל שתחת אחת האסלות, השיב, "תפסיק לדאוג. הכל יהיה בסדר."

סקורפיוס עדיין נראה לחוץ. הוא הסתכל סביבו בכיורים המנוקדים ירוקת ותאי השירותים השבורים כאילו חשש שבכל רגע יופיע שם מורה או מדריך ויחשוף את מזימתם.

"אתה יודע, זה יגמר מהר יותר אם תעזור לי," אלבוס אמר, קולו מהדהד בתוך האסלה.

"אני שומר על הדלת," סקורפיוס השיב, לא נראה נלהב לכרוע בתוך השלוליות שעל רצפת שירותי הבנות. "אל?"

"כן?"

"יש לי תחושה רעה בקשר לזה."

"אני חושב שכבר ניהלנו את השיחה הזאת."

"אני רציני," סקורפיוס אמר בכובד ראש, נדחק לתוך התא אותו אלבוס סרק בדקדקנות בעזרת כל לחש גילוי שהוא הכיר. "אלבוס, למה כל כך חשוב לך למצוא את החדר הזה?"

"כבר אמרתי לך," אלבוס השיב, מנסה לא להתעמק בעובדה שהוא וסקורפיוס מצטופפים יחד בתא שירותים. "התערבתי עם ג'יימס ורוז שאני אמצא את חדר הסודות."

זו לא הייתה כל האמת, אבל מספיק ממנה. ג'יימס בילה את שנותיו הטובות בהוגוורטס בחיפוש אחר החדר הסודי, מנסה לדלות כל פרט אפשרי על מיקומו מהוריהם ודודיהם, שחזרו על סיפור חדר הסודות לעיתים נדירות; אבל בכל פעם שדוד רון היה כמעט נכנע ומספר לג'יימס את כל הסיפור, בנוסף למיקומו המדויק של חדר הסודות ואיך להיכנס אליו, דודה הרמיוני הייתה משתיקה אותו.

גם רוז לא הצליחה להסתיר את התעניינותה באגדה, אבל כשהיא הבינה שהיא לא תצליח לדלות אף פרט מידע נוסף מהוריה, היא אימצה את הטענה שייתכן שחדר הסודות הוא באמת רק אגדה, כי אף אחד אף פעם לא הצליח להוכיח שהחדר בו אביו של אלבוס נלחם בבסיליסק באמת היה חדר הסודות.

אלבוס, תלמיד סלית'רין גאה שכמותו, גם חלם בסתר ליבו להיות התלמיד שימצא את חדר הסודות. להיות בסלית'רין זה לא דבר קל, במיוחד כשכל שאר בני משפחתך הם גריפינדורים מושבעים, והיה נחמד לחשוב שיש חדר בטירה שמיועד רק לאנשים כמו אלבוס. מקום להתחבא בו. אבל גם הוא, כמו ג'יימס ורוז, לא הצליח לגרום להוריו לספר לו את מה שרצה לדעת.

בסופו של דבר הוא וויתר והשלים עם העובדה שהוא לא ימצא את חדר הסודות, ושהוא כנראה לעולם לא יצליח לצאת מהצל העצום שהוריו ואחיו הבכור הטילו עליו. לפחות, זה מה שהוא חשב עד לפני שעות ספורות.

אותו היום היה היום בו סקורפיוס התגבר על הפחד העמוק שלו לדבר עם בנות והחליט להציע לרוז לצאת איתו להוגסמיד.

אלבוס צפה בו תופס אותה במסדרון אחרי שיעור לחשים ומגמגם בעודו מעביר את ידו בשיערו. הוא ידע שהוא צריך להיות שמח וגאה שחברו מתגבר על הפחד שלו ומתחיל עם נערה, אבל הוא לא הצליח להרגיש ככה. הדרך בה סקורפיוס התעסק עם השיער שלו הרגיזה אותו, כי לסקורפיוס היה שיער בלונדיני מושלם שאף פעם לא דרש סידור, והוא אף פעם לא התעסק בו כשהוא דיבר עם אלבוס.

מרגיש שהוא נחנק בין התלמידים שגדשו את המסדרון סביבו, הוא הסתובב והלך במהירות לכיוון השני, משאיר את סקורפיוס ורוז הרחק מאחוריו. לא מסוגל להתנער מתחושה מטרידה שכולם מסתכלים עליו, הוא חמק לתוך חדר שירותים קרוב. על הדלת היה שלט שהתריע שהשירותים לא בשימוש.

הוא מצא את עצמו באותו חדר שירותים בו הוא וסקורפיוס היו כעת, עם התאים שבורים, הברזים המשחירים והאסלות המוכתמות.

הוא נשען על אחד הכיורים וניסה להסדיר את נשימתו, שהמשיכה להיתקע בגרונו. זה לא עזר כשפתאום דבר מה כסוף זלג מתוך הברז ותפס צורה של פנים אנושיות.

אלבוס צעק ונרתע. רוח רפאים של ילדה במדי בית ספר יצאה מתוך הצינור וכעת ריחפה מעל הכיור.

"הו, שלום," היא צחקקה בביישנות. זה היה יכול להיות מחזה חמוד לולא היא הייתה רוח רפאים עם חצק'ון בולט במיוחד בסנטרה. "אסור לבנים להיכנס לשירותי הבנות." היא שוב צחקקה.

"מצטער, לא שמתי לב," אלבוס השיב בהיסח דעת, עדיין חושב על סקורפיוס, וכבר התחיל לעזוב.

"רגע, חכה!" רוח הרפאים קראה אחריו בנואשות. אלבוס עצר. "אתה יכול להישאר כאן קצת, לארח לי חברה... לא באים לפה הרבה אנשים. אלא אם כן אתה מחשיב את הבנות שבאות לפה כדי לבכות על בנים..."

היא גלגלה את עיניה. אלבוס תהה האם הוא נכלל בקטגוריה של אנשים שמסתגרים בשירותים כדי לבכות על בנים, ובייאוש הוא התחיל להבין שיכול להיות שזו האמת.

מגיע למסקנה שאין לו משהו טוב יותר לעשות, במיוחד אם הוא לא רוצה לשמוע את סקורפיוס מדבר על רוז בלי הפסקה במשך כל הערב, הוא התיישב על קצה הכיור ליד רוח הרפאים של הילדה.

"אני אלבוס," הוא אמר. לאיזה מצב הוא הגיע, שאין לו עם מי לדבר חוץ מרוחות רפאים? "איך קוראים לך?"

"מירטל," רוח הרפאים השיבה. "רק מירטל."

"אז, מירטל..." אלבוס לא ידע מה נחשב לנושא שיחה ראוי בקרב רוחות. "כמה זמן את כבר רודפת את השירותים האלה?"

"הו, קשה לעקוב אחרי הזמן," מירטל השיבה, נראית מוחמאת מאופי השאלה. "לא קורים פה הרבה דברים, חוץ מבנות שבאות לפה לבכות. גם אני בכיתי בשירותים האלה כשממתי, אתה יודע."

אלבוס השתדל לא להראות כמה העובדה הזו מטרידה ומושכת אותו באותו הזמן. הוא התחיל לדמיין את עצמו רודף את השירותים האלה לצד מירטל לנצחי נצחים, בעוד רוז וסקורפיוס יוצאים ביחד להוגסמיד ומתחתנים ומביאים לעולם שבעה ילדים יפים ומושלמים.

"איך... איך מתת?" הוא שאל, למרות שלא היה בטוח שהוא רוצה לדעת את התשובה.

"הו, סתם בכיתי לי באחד התאים, כשפתאום שמעתי קול מוזר. פתחתי את דלת התא ו – פוף! הייתי מתה. זו הייתה המפלצת מחדר הסודות. מסתבר שהכניסה לחדר נמצאת כאן איפה שהוא. מי היה מאמין?"

"מה אמרת?" אלבוס, שלא ממש הקשיב, קפץ. "הכניסה לחדר הסודות נמצאת בחדר השירותים הזה?"

"כן, היא פה איפה שהוא," מירטל השיבה כלאחר יד. "איזה ילד מצא אותה מתי שהוא. בכל אופן, אלבוס, ספר לי עוד קצת על עצמך..."

"מצטער, אני חייב ללכת," אלבוס השיב, וכבר היה בדרכו למצוא את סקורפיוס, כשמירטל קוראת אחריו, "תבוא לבקר!"

אבל ההתלהבות שלו גוועה במהירות כשארוחת הערב כבר עברה והוא עוד לא מצא רמז לחדר הסודות. העובדה שנראה שסקורפיוס מעדיף להיות בכל מקום אחר בעולם ולא שם לא תרמה לביטחון של אלבוס.

"אתה יכול ללכת אם אתה רוצה," הוא אמר בכעס, למרות שלא באמת התכוון לזה. הוא התרומם והתייצב מול חברו, שחסם את דלת התא. "לך לבלות בספרייה עם רוז אם זה מה שאתה רוצה."

סקורפיוס לא השיב להאשמה, רק נראה מבולבל ומעט פגוע מהיחס של אלבוס. שוב מרגיש שקשה לו לנשום, אלבוס נדחק על פניו ודשדש בשלוליות הדלוחות שעל הרצפה לעבר הכיורים.

"אלבוס, קרה משהו?" סקרופיוס, רגיש וחד הבחנה כתמיד, שאל. "אתה כועס עלי?"

"לא. למה שאני אכעס?" אלבוס השיב, ולמרות המאמץ האילעי שעשה כדי להישמע כרגיל קולו כמעט נשבר. "הכל נהדר. אתה סוף- סוף יוצא עם רוז, אני עומד למצוא את חדר הסודות, כולם מקבלים את מה שהם רצו."

הוא ניסה לפתוח את אחד הברזים כדי להתיז מים על פניו (או כדי להטביע את עצמו בכיור), אבל הידית הייתה תקועה. הוא אחז בברז בידו השנייה וניסה שוב, כשהוא חש בדבר מה בולט ומחוספס בצד הברז. כשהביט מקרוב הוא גילה שצורתו של נחש טבועה בתוך יציגת הברזל.

אלבוס לא האמין שזה באמת קורה.

"זה פה," הוא פלט בתדהמה, קוטע את דבריו של סקורפיוס, להם הוא לא הקשיב. "זה פה. מצאתי את זה."

סקורפיוס מיהר לעברו. אחרי בדיקה התברר שרק ברז אחד היה מסומן בסמל הנחש, ואפילו לסקורפיוס לא היו ספקות – זו הייתה הכניסה לחדר הסודות.

בכוחות משותפים הם ניסו כל לחש וקללה שהם הכירו כדי לכפות על דלת הסתרים לגלות את עצמה, אבל לאף אחד מהם לא הייתה השפעה. לא משנה מה הם ניסו, הנחש נשאר רק נחש.

תשישות פתאומית נפלה על אלבוס והוא התיישב על קצה הכיור, קובר את פניו בידיו כדי לגרום לעולם להפסיק להסתובב. זהו זה, הוא הגיע לרמה חדשה של לוזריות – למצוא את הכניסה לחדר הסודות אבל לא להיות מסוגל להיכנס אליו.

"זה חייב להיות קסם מסובך אם החדר נשמר בסוד כל הזמן הזה," סקורפיוס אמר בניסיון לעודד אותו. "נוכל לבקש אישור לקחת ספר מהמדור האסור – "

"תשכח מזה," אלבוס השיב בכניעה. "אין שום התערבות. אני אידיוט."

סקורפיוס שוב נראה כאילו הוא לא יודע מה להגיד. זה הכעיס את אלבוס משום מה, והוא הרגיש שאם הוא לא יזהר, הוא יתחיל לבכות. איך מישהו כמוהו היה יכול לקוות להתחרות במישהי כמו רוז? איך הוא העז לחשוב שמישהו כמו סקורפיוס יוכל להרגיש כלפיו משהו חוץ מרחמים?

"למה כל כך חשוב לך למצוא את החדר?" סקורפיוס שאל בפעם השנייה. הוא נשען על הכיור לצד אלבוס, ואז – זה בטח היה בהיסח הדעת – הוא הניח את ידו על ידו של אלבוס, שלפתה את הכיור.

"רציתי מקום שנוכל להיות בו לבד," זה מה שאלבוס רצה לומר, אבל הוא איבד את האחיזה במילים. הוא פחד לזוז, מחשש שסקורפיוס יבין מה הוא עושה וימשוך את ידו, ותחושת הזרם החשמלי הנעימה שהציפה אותו תעלם.

אבל סקורפיוס לא זז. חושב – או לפחות מקווה – שלא יכול להיות שהוא לא מרגיש את זה גם, אלבוס הרים את מבטו. סקורפיוס הביט בו בצורה בה הוא לא הביט בו לפני כן לעולם. בצורה בה אלבוס לא ראה אותו מביט במישהו אחר מעולם, אפילו לא ברוז.

יודע שזה עכשיו או לעולם לא, שזו הזדמנות שכנראה לעולם לא תחזור על עצמה, אלבוס אזר כל שמץ של אומץ ובוטות שהיו לו ונישק את סקורפיוס בהתלהבות חסרת ניסיון.

"אל תצא עם רוז," הוא אמר במהירות כשהם התנתקו, פניו בוערות.

"אני לא," סקורפיוס אמר, ולחיו עטו גוון וורוד מקסים.