I am machine

האם מביטה על בתה בת ה- 16 לוחצת על מסך המגע בטלפון שלה, אוזניות שחורות עגולות תחובות באוזניה. מה קורה איתה? מה היא עושה בטלפון? את התשובות לשאלות האלו האם רק חלמה לדעת. בשנתיים האחרונות, ביתה תקשרה איתה ועם אביה רק במילים בודדות, בנות הברה אחת או שתיים. האמא בחרה להעלים עין משמחת החיים הדועכת, מהשתיקות הארוכות, מהעיגולים השחורים מתחת לעיניה של ביתה, לסימנים הכחולים שאיתם חזרה מבית הספר ומהחתכים הדקיקים, האדומים, שהקיפו כמו צמידים רבים מספור את זרועותיה. היא, כמובן, דאגה למלא את כל משאלותיה של ביתה, לנסות להרעיף עליה כמה שיותר אהבה, אבל זה נעשה קשה יותר ויותר כשהצד השני דוחף אותך ממנו. פירסינג חדש, קעקוע, צבע לשיער, איפור שחור, למען כל אלו סיפקה האם את כספה בלב כבד, בתקווה הולכת ודועכת שיום אחד ביתה תבוא למטבח הבית, לובשת את אחת החולצות הצבעוניות שנהגה ללבוש פעם, ותודיע שזה נגמר, כל השתיקות הארוכות בארוחות, הלק הדיכאוני, השפתונים השחורים. היא רק ייחלה שילדתה תחזור להיות הילדה השמחה כל כך, החיה כל כך, שהייתה פעם. היא החלה לצפות בסרטים ותמונות של ביתה – ילדה קטנה גולשת במגלשה, מסתחררת בשמלה ורודה, קצפת ירוקה של מאפין מרוחה על חיוך רחב, מלא שיניים לבנות. היא בכתה כשראתה תמונות של חיבוק או נשיקה, שבעבר לא היו זרים כל כך להורי הילדה שהופיעה בכמות תמונות שיכולה לצפות בית שלם. עכשיו, הילדה הבלונדינית והמחייכת שמסתחררת בשמלה הורודה הפכה להיות ילדה לובשת שחורים וממעיטה לחייך, שקועה עד מעל האוזניים במוזיקה דיכאונית ובהצקות שקיבלה באופן יומיומי בבית הספר. למה? זאת האם לא ידעה. כל שידעה הוא, ששערה הזהוב של ביתה נצבע בשחור והפנים הרחבות והשמחות הפכו רזות וכהות מדאגה. מוקדם מדי. האם בוהה בילדתה עוד מספר רגעים, ולאחר מכן מסתובבת והולכת לכיוון המטבח. עוד לפני שעברה את מחצית דרכה, האם שומעת לפתע לחישה קטנה, שורה משיר שבוודאי ביתה נהגה לשמוע. היא נעצרת במקומה, מנסה נואשות לקלוט את המלמול, פיסת חיים יחידה מחייה של ביתה.

"here's beauty in the bleeding, At least you feel something…"

האם יכול להיות שמשהו לא בסדר עם ביתה? לא. היא מבטלת את המחשבה בטרם תיתן לה להשתלט על מוחה הקודח מדאגה לביתה. היא מסתובבת והולכת, גופה הרחב נדחק בין שולחן האוכל לבין הקיר בדרכה למטבח, חושבת כבר על דברים

יומיומיים כמו וילונות חדשים או משקפיו החדשים של בעלה.

מורה דקת גוף משרכת את דרכה בחזרה אל הלוח, לאחר שהשלימה שבעה עשר סיבובים שלמים בכל המעברים שבין השולחנות של תלמידיה, בודקת מי מצייר, מעירה ישנים, מחרימה טלפונים ניידים למפירי החוק הסדרתיים. מבטה מחליק מתלמיד אחד לרעהו, בלי שתיאלץ להפסיק את נאומה המשמים על תקופת הרנסנס באירופה. היא צועדת בגאון במעבר האחרון, שני מכשירים ניידים מבריקים נחים בידה גרומת האצבעות. "ולפי הכתבים האסלאמיים, גירוש יהודי ספרד קרה דווקא מסיבות שונות ממה שמציינים ספרי ההיסטוריה המקובלים. לאחרונה, מצאו מספר כתבים גנוזים שהיו שייכים ליועציו של... אדון בראדסון, מה אתה חושב שאתה עושה?!" שואלת המורה בקשיחות האופיינית לה וצועדת בהחלטיות מרחק מכובד של שני שולחנות שלמים קדימה בטרם היא מגיעה לאדון המדובר, אשר ברור שהכתבים עליהם דיברה עשרים ואחת שניות קודם לכן לא שייכים ליועציו. היא נעמדת לפני שולחנו של מפר הסדר שארשת פנים המומה מכך שהמורה הצליחה לתפוס אותו קבועה על פניו. המורה חוטפת את הפתק מידיו בתנועה חלקה וצועדת עוד מרחק של שולחן בכדי להגיע לשולחן המורה. היא מניחה עליו את הניידים, והם נופלים מרחק של סנטימטר נקודה שש בערך עד שהם פוגעים בקול טפיחה בשולחן. המורה מתיישבת על השולחן ופותחת את הפתק. חתיכת לסבית מסריחה. הלוואי שתמותי בצורה דוחה ומעוררת רחמים כמוך. סימנים מגונים מצוירים מסביב למילים הנוראות, שנצרבות במידיות בליבה של המורה, ונשימתה נעתקת בזעזוע. "אדון בראדסון, האם אתה כתבת את זה?" שואלת המורה לאחר שתיקה ארוכה מדי שהשתררה בכיתה. קולה של המורה לא רק מזועזע, אלא גם מיוסר, שילוב שיגרום לכל אדם להתבייש במעשיו מיד ולהתחנן למחילה. אבל בראדסון רק מהנהן בשקט, מבט מתריס בעיניו. היא לא שואלת למי הפתק מיועד. היא יודעת. עיניה מדלגות בין בראדסון, שעדיין נעץ בה מבט שהיה גורם לנשמתן של חברותיה למקצוע לפרוח מרוב זעזוע על החוצפה שהפגין התלמיד, לבין התלמידה המדוברת, שיושבת בפינת השורה השנייה, אשר משפילה את עיניה לשולחנה, שם עמלה על ציור שאב הבית יעמול על מחיקתו במשך שעה תמימה. עיניה המרוחות צללית שחורה מאדימות מעט והיא משחררת את שיערה השחור מהתסרוקת בה היה אסוף, מניחה לו להתפזר ולהסתיר את פניה במסך חלק ומבריק. הצלצול קוטע את השתיקה ששררה בכיתה במשך השניות האחרונות ותלמידים החלו לארוז את חפציהם. "שקט!" קוראת המורה ולאחר שתי מחיאות כפיים מצידה התלמידים עדיין ישובים, דמומים, בכיסאותיהם. "בראדסון, אני באופן אישי מתביישת בך ובמה שעשית. אתה תקבל ריתוק כפול במשך החודש הקרוב" אומרת המורה בחדות ועיניה יוצרות קשר עין עם עיניו, לא ניתקות עד שהתלמיד מסב לבסוף את מבטו במבוכה והתלמידים יוצאים בנהר שוצף מכיתת ההיסטוריה. המורה הולכת באיטיות, חזרה לכיוון השולחן הפינתי ההוא במרחק שולחן אחד בלבד ממנה. היא רוכנת לכיוון השולחן ומזהה ציור יפהפה, אך דיכאוני, מלא בסמלי שדים ודוגמאות שיוצרות יחד הגדרה פשוטה למילה 'עצב'. במרכז היצירה, משורבט משפט אחד, שנראה שנוסף בחיפזון.

"I wish I knew what it was like, to find a place where I belong…" 

המשפט הבודד מעלה דמעה בעינה של המורה, והיא תוהה מה קורה עם הילדה. מה קורה בבית. האם היא בסדר? צצה שאלה מטרידה במוחה, והיא מנערת אותה. ברור שהיא בסדר. וגם אם לא, מה כבר יכול לקרות? היא קוראת לאב הבית שינקה את הציור ויוצאת מן הכיתה בהחלטיות, ספריה תחובים תחת בית שחיה ועקביה נוקשים על הרצפה הקשה של בית הספר בצורה שהזכירה לה שעון. תיק- תק, תיק- תק, תיק- תק, מתקתק השעון. סופר את הזמן וקוצב אותו... היא מנערת את המחשבה מראשה ויוצאת משערי בית הספר.

נערה הולכת הביתה לבדה. טוב, אולי לא לבדה, מאחר וחבורה מכובדת של שמונה עשר אנשים עוקבת אחריה לביתה, זורקים איומים כמו גם ניירות וחצץ. נערה נמוכה משתרכת מעט מאחור- זהו טקס הקבלה שלה לחיי הזוהר, לסוף להתעלמות שהייתה מנת חלקה במשך כל היסודי וחטיבת הביניים. הנייר כבר נח, מכווץ ומלא עלבונות, בכף ידה. היא צריכה לזרוק אותו על הנערה, ולהוסיף עלבון נאה עם אפשר. כדור הנייר כבר מצוי בידה. בראשה עלבונות שתכננה עוד אתמול בערב, בחדרה. אם אימה הייתה יודעת על מה ילדתה שוקדת דקות רבות כל כך, היא הייתה יוצאת מדעתה. היא הייתה אומרת שילדתה צריכה לנהוג בהגינות, שיחבבו אותה בזכות עצמה ולא בזכות העמדות פנים. הנערה נשפה אוויר בעצבנות. אימה צודקת, כמובן, אבל הזמנה מפורשת לחבורת הנערים והנערות הנערצים ביותר בבית הספר? היא לא יכלה לסרב לכך. בכל מקרה, אם הייתה מסרבת, אז היו מחרימים אותה, כמובן. זה מה שקרה לילדה שעליה הם זורקים עכשיו כדורי נייר ומטיחים בה עלבונות. בעבר, היא הייתה הילדה הכי נערצת בבית הספר, מחייכת תמידית ומוקפת בחברים. לאחר שיצאה מהארון בפני בית הספר, מעמדה הלך ונחלש עד שעזבה מרצונה את חבורת המקובלים, מעשה שלא ייעשה. זה ערעור על סמכותם- זה כאילו היא עומדת באמצע הקפיטריה וצועקת 'אני מערערת על הסמכות שלכם!'. וזה גם, מעשה שלא ייעשה. אבל בעצם, למה מתעללים בה כל כך? חושבת הנערה שמשתרכת מאחור. הרי עברו כבר שנתיים. הנערה מרגישה לפתע בחזה רגש שלא הייתה אמורה להרגיש- רחמים. רחמים על הילדה שעברה הצקות בלתי פוסקות ולעתים גם אלימות במשך שנתיים תמימות. איך תוכל לזרוק עליה כדורי נייר עכשיו? לאחר שתחושת ההזדהות המרה ממלאת אותה כנגד רצונה, וניסיונה הכושל לסלק אותה לא צולח. למה הם נוטרים טינה? כי זה העונש, כמובן. מוחה השטוף בתעמולה של שנים עונה במקומה. זה העונש המגיע למי שמערער על סמכות המקובלים. תחושת ההזדהות פוחתת, אבל איך תזרוק את כדור הנייר, המלא במילים שיפגעו בנערה שבקושי הכירה יותר מפגיעת הכדור עצמו. תחשבי בהיגיון, היא אומרת לעצמה. הרי חלמת כבר שנים להיות חלק מהחבורה הזאת. את באמת תתני לכדור נייר ולנערה מטופשת לקלקל לך את פרי ההצלחה עליו עמלת שנים? בכל מקרה, זה מגיע לה. שלא תערער על כוחם של המקובלים. נחישות קרה תופסת את מקום החשש, והנערה הנמוכה רצה ותופסת את מקומה באמצע החבורה. היא זורקת את כדור הנייר בליווי עלבון עסיסי ואחד ממנהיגי החבורה מביט בה בחיוך חם שממיס את קרביה ושוטף אותה בחום. היא מחייכת חזרה. הנערה שעליה נזרק כדור הנייר רצה קדימה מהר יותר, שיערה השחור מתבדר מאחוריה בתיאום עם מעילה השחור, הבלוי. היא נעלמת בפינת הרחוב, והמקובל שחייך אליה קודם לכן מחזיק עכשיו מכשיר שחור קטן וזוג אוזניות שנתלשו ממנו. "האם- פי שלוש שלה!" הוא מכריז ומפעיל את המוזיקה המתנגנת. היא שומעת קול חלוש בוקע מהמכשיר הסדוק מהנפילה.

"The highs and lows of living, To getting second chance"

אשמה נוראה מציפה את הנערה הנמוכה, והיא מפנה את גבה לרגע לחבורה, ולוחצת על בטנה, שלפתע עלתה בה בחילה. מה היא עשתה הרגע? בגדה בכל עקרונותיה למען איזו חבורת מקובלים מטופשת. החלק האנוכי שבה עבד קשה בכדי למתן את האשמה החמוצה שעלתה בגרונה. זה היה המעמד החברתי שלך, הנערה תהיה בסדר, הוא אומר לה. רק כדור נייר. הנערה מעלה חיוך על פניה ומסתובבת בחזרה לחבורה, שולחת חיוך רחב אל הנער שחייך אליה קודם, דורכת על מכשיר האם- פי ושוברת את המסך לאלפי חתיכות קטנות. תחושת התעלות נמהלת באשמה, ולפתע היא לא מרגישה נורא כל כך.

I AM MACHINE

לאחר שהנערה נמצאה בחדר האמבטיה ללא רוח חיים, האם כבר לא חשבה על הוילונות. המורה לא שאלה אם הכל יהיה בסדר. לנערה הנמוכה לא היה אכפת ממעמדה החברתי. שלוש הזדמנויות. שלוש הזדמנויות לעשות משהו טוב. ללטף כתף ולומר שהכל יהיה בסדר. לעשות שיחה מדוע הפתקים הם לא במקום. ללכת נגד המוסכמות, בעד מה שנכון. לאחר שנתיים של סבל, החליטה הנערה לשלוח יד בנפשה ולסיים את חייה. שלוש טעויות. אילו רק היו פועלות אחרת, האובדן הנורא היה נחסך. שלוש הזדמנויות. היו להן שלוש הזדמנויות.

שלוש הזדמנויות שהוחמצו.