דראקו האחד והיחיד

כל זה קרה, בלילה האפל, שאדון האופל בא לרצוח את הילד שנשאר בחיים.
הוא רצח את אימו של התינוק, אך הילד נשאר בחיים.
גופו של וולדמורט הושמד כליל.
הילד נשאר יתום לעד.
אבל מישהו לא היה בבית באותו זמן...
"פיספסתי משהו?" קרא לוציוס מאלפוי מפתח הבית.
הוא הביט בסלון ההרוס.
לידו עמד גמדון בית עלוב למראה, אוחז בסל קניות.
"מה כבר יכול לקרות בזמן שהלכתי לקניות?" הזדעזע לוציוס.

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם... מה????????
לוציוס מאלפוי?
מה הקשר אליו?
אז בואו נחזור קצת אחורה ברשותכם...
דראקו מאלפוי היה הילד שנשאר בחיים.
אימו, היא זה שהגנה עליו מפני וולדמורט.
ועכשיו דראקו מאלפוי הולך בצעד יהיר להוגוורטס.
"ומה אם אני אהיה בגריפינדור?" שאל דראקו את אביו.
"אז... אז אתה כבר לא הבן שלי!" קרא לוציוס. "סתם צוחק..."
דראקו שלח לאביו חיוך מאולץ.
הוא עלה על הרכבת להוגוורטס, ונופף לו לשלום.

מאלפוי נכנס לאחד התאים בשתיקה.
התא היה ריק.
הוא בהה בחלון, ושקע בהרהורים.
מה זה בעצם יעיד על עצמו, אם הוא לא יהיה בסלית'רין.
הוא רק הקיא מהמחשבה, שהמצנפת תמיין אותו להפלפאף, או רבינקלו.
אבל הכי גרוע, גריפינדור, ביחד עם כל השחצנים.
אביו סיפר לו דברים רעים על משפחת פוטר.
בנם היו ידוע כילד גועלי שכדאי להתרחק ממנו.
אבל דראקו רצה לתת לו הזדמנות.
לפתע דלת התא נפתחה.
שני ילדים הביטו בדראקו בביישנות.
"אפשר לשבת פה?" שאל הגבוה מביניהם.
דראקו הינהן, והשניים התיישבו מולו.
"רגע אחד..." אמר הנמוך מביניהם. "אתה... אתה לא דראקו? דראקו מאלפוי?"
דראקו חייך בגאון.
"כן, זה אני," הוא אמר.
"וואו, כן! רק עכשיו ראיתי את הצלקת בצורת הברק!"
השניים התלהבו לרגע, אבל אז קול של חריקה קטע את התלהבותם.
דלת הקרון נפתחה בשנית.
בפתח ניצב ילד רזה עם שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות מאחוריו זוג משקפיים עגולים.
משני צדדיו עמדו, ילדה עם שיער נפוח  ושיניים בולטות, וילד עם שיער ג'ינג'י בוער.
"מאלפוי!" צחק הארי פוטר. "שמעתי שעלית לרכבת."
"נפלא..." אמר דראקו בקרירות. "מה אתה רוצה?"
"יש כישוף שאבא שלי לימד אותי," אמר הארי. "אני אשמח להציג לך אותו בפניך,"
הארי שלף את שרביטו.
מאלפוי הביט בהארי בסקרנות.
הארי עצם את עיניו.
זווית פיו רטטה.
לפני שדראקו הספיק לעשות עוד משהו, הוא הרגיש שקרס בלתי נראית תופסת את רגלו ומרימה אותו באוויר.
"היי!" צעק דראקו. "מה אתה עושה!"
הארי פוטר צחק, וכמוהו גם הילד הג'ינג'י.
הילדה נראתה גם היא מעט משועשעת.
"תבטל את זה!" קרא דראקו.
"בשמחה!"
הארי נופף בשרביטו, ודראקו נחת על הגב באנקה.
הדבר עורר שאגות צחוק גדולות יותר, ונראה שילדים אחרים מצטרפים.
דראקו התיישב על הספסל, מסמיק כולו מכעס ומבוכה.
שני הילדים לידו הביטו בו ברחמים.
"אני אראה לך מה זה!" קרא דראקו.
הוא הרים את שרביטו.
"שת-"
"- אקספלירמוס!"
שרביטו של דראקו ניתר באוויר, ונחת על אדן החלון המשקיף אל הנוף.
דראקו רץ בבהלה אל שפת החלון ותפס את שרביטו.
לפתע הוא הרגיש עוד משיכה חזקה, והוא נתלה באוויר בשנית.
הכישוף בוטל, ודראקו נחת על שני הילדים שפגש בתאו.
דראקו קם, נסער כולו.
הוא הרים את שרביטו בידו הרועדת.
"קרושיו!"
אבל הארי הסיט את הקללה בקלילות.
"קללה שאין עליה מחילה?" קרא הארי. "תמיד היית כזה מסריח, מאלפוי!"

את השעות שלאחר מכן בילה דראקו בתא.
פניו היו אדומות מזעם.
הוא הצטער שבכלל סמך על הפוטר הזה.
שני הילדים הציגו את עצמם בפניו.
קראו להם קראב וגויל.
כשהגיע דראקו להוגוורטס, במצנפת מיינה אותו ללא היסוס לסלית'רין.
דראקו הפך במרוצת השנים, לאויב הכי גדול של הארי פוטר.
הוא נשבע לנקום בו, בכל שנותיו בהוגוורטס, והרצון לנקמה הסיט ממנו מחשבות חשובות יותר.
בלי הנבחר, אף אחד לא היה שם כדי לעצור את וולדמורט.
וולדמורט עלה לשלטון, ודראקו מאלפוי הצטרף אליו.
החיים השתנו.
הארי פוטר וחבריו מתו בקרב.
הכל השתנה.
הכל שקע בתוך ערפל קודר.
מחכה למושיע שלא יגיע.
העולם טבע בשחור.
אין עוד סיכוי.
אין כל תקווה...

דראקו התעורר בבהלה.
הוא הביט סביבו.
מעונות הבנים של סלית'רין נגלו לעיניו.
הוא לא ראה את וולדמורט בשום מקום.
דראקו הבין שהוא חלם.
חלום ממש מפחיד.
אבל זה היה רק חלום.
רק חלום...

הסוף!