להיות חצויי זה לא קל

הכנתי שיעורים לגמרי לבד. בערך. בקושי הבנתי מה כתוב, ואמא שלי הייתה צריכה ל"תרגם" לי כל הזמן את השפה שאני מ ד ב ר ת בה. זה חירפן אותי. למה אני כל כך חכמה, אבל כל כך דיסלקטית? מה הקטע? בכל אופן סיימתי את המתמטיקה תוך שעה, והלכתי לחדר שלי. קראתי את המיתולוגייה היוונית שלי, שאמא השיגה לי אלוהים יודע מאיפה עותק ביוונית עתיקה, ככה שהצלחתי לקרוא. אף אחד לא לימד אותי מעולם יוונית עתיקה, ואני יודעת לקרוא כאילו שזה שפת האם שלי. אבל זה רק אחד מהדברים המוזרים בי. "אמילי? חברה שלך הגיעה." אמא הגיעה פתאום לחדר ומצמצתי והנהנתי אליה. חברה הכי טובה שלי  קלייר הגיעה וחייכה אליי ואז אל הספר. "מעניין?" שאלה ומשכתי בכתפיים. "משעמם. קראתי על אתנה טריליון פעמים לפחות." אמרתי והיא צחקה. "גם אני, רק על פוסידון." אמרה ומצמצתי וקמתי, מסתכלת עליה בסקרנות. "פוסידון הוא האוייב של אתנה." אמרתי והיא משכה בכתפיים."אני יודעת. אבל...." היא השתתקה והסמיקה. "מה?" שאלתי מבולבלת. היא נשמה עמוק ודיברה בלי להסתכל עליי. "אני מדמיינת בראש שלי שאתנה ופוסידון מסתדרים." מלמלה וחייכה אליי במבוכה. צחקתי והיא גיחכה. "כן. חוץ מזה אני ממש אוהבת את פוסידון. הוא יצר את הים, ואת המים, ואת-" "הבנתי," קטעתי אותה והיא חייכה.  היא תמיד מקשקשת על פוסידון, ואפשר לחשוב שהאלים אמיתיים מהדיבורים שלה. התמתחתי בשיעמום. התחיל החופש הגדול עכשיו. אני עולה לכיתה י´, בת 16. קלייר כמוני. "מה תעשי בחופש?" שאלתי אותה והיא משכה בכתפיים. "נרשמתי לאיזה מחנה קיץ." אמרה ומצמצה. הרמתי גבה. "מחנה קיץ?" חזרתי אחריה והיא הנהנה והשפילה את המבט. "כן. זה...כיף." נראה שהיא לא יודעת איך לתאר אותו. "מה יש שם?" ניסיתי לעזור לה והעיניים שלה נפערו בהתלהבות. "אוו. מלא דברים. שיט בקאנו. רכיבה על פג- אה., סוסים," היא מלמלה והסמיקה עוד יותר. "ומלא דברים מגניבים. יש גם ירייה בחץ וקשת," אמרה ומחאה כפיים, "ריצות, תחרויות... הכל!" אמרה והתנשפה. בהיתי בה. משום מה שמעתי את הקול שלה עכשיו גם, למרות שהיא לא דיברה בכלל.

. ´ניצלתי.´ אמר הקול שלה. טלטלתי את הראש. אמרתי לכם שיש לי דברים מוזרים. אבל התרגלתי לזה. "מגניב." הודיתי והיא חייכה חיוך שנראה לי מאולץ. "כן. והאמת...אני הולכת למחנה הזה השבוע." אמרה בצער והלב שלי נפל לגרביים. היא חיבקה אותי. "מה אני יעשה בלעדייך?" מחיתי והתנתקתי ממנה בכוח. שילבתי ידיים ברוגז. "אממ..מה..דעתך...להצ...להצטרף למחנה?" גמגמה. לא הבנתי למה. מצמצתי. "אני? מחנה?" מלמלתי. בחיים לא הייתי באף מחנה, וגם לא רציתי ואמא שלי לא שאלה אותי אם אני רוצה או לא. זה היה כלל לא כתוב במשפחה שלנו: אמילי לא אוהבת מחנות קיץ, ואנחנו לא מתנגדים. משכתי בכתפיים. "אף פעם לא הייתי במחנה." הודיתי. היא הרימה גבה. "אף פעם? טוב, תמיד יש פעם ראשונה. בואי! בבקשה," נראה שזה ממש חשוב לה. חייכתי. האמת שזה נשמע נחמד, אבל מה אם אני אתגעגע הבייתה? למרות שעם הריבים של ההורים שלי בזמן האחרון אי אפשר ממש לקרוא לזה ´בית´. היססתי. "אני אציע לאמא שלי," אמרתי לבסוף.

		הפרק הבא