להיות חצויי זה לא קל

הלכתי לאמא מלאה חששות. מעולם לא רציתי להיות במחנה יותר מעכשיו. אם בכלל רציתי להיות במחנה כלשהו. נשמתי עמוק כשהגעתי אליה. "אמא," פתחתי והיא ענתה לפלאפון. עשיתי פרצוף. חיכיתי חמש דקות בזמן שהיא דיברה עם סבתא שלי, אבל לי זה נראה כמו נצח. ועוד קלייר הסתכלה. בסוף היא סיימה את השיחה תודה לאל והעיניים של קלייר אורו ואני הזדקפתי והכנתי את עצמי לשכנועים ארוכים ולא קלים. קלייר רמזה לי להתחיל לדבר. "אפשר ללכת למחנה קיץ עם קלייר השנה?" שאלתי ישירות. טעות. איך יכולתי לטעות ככה? ואני עוד מומחית בשכנועים. כנראה זה מהתרגשות. היא הסתכלה עליי המומה וכוס הקפה שלה כמעט נפלה לה מהיד. "את....מה רוצה לעשות עם קלייר?" אמרה בפליאה ומרוב הלם שיבשה את סדר המשפט. זזתי באי נחת. "קלייר, ספרי לה" אמרתי. קלייר נשמה עמוק והציצה אליי בחשש. הנהנתי אליה בעידוד. עכשיו היא זזה באי נחת. טוב, זאת אמא שלי אחרי הכל, לא שלה. "אני...ההורים שלי רשמו אותי למחנה קיץ..." מלמלה מתחת לאף. רציתי לצעוק לה ´תדברי בביטחון!´ היה לי ניסיון רב בשיכנועים לצערי, מדברים שרציתי. קלייר כאילו שמעה אותי(ואולי הפרצוף שלי היה חמוץ פשוט) וחייכה לאמא. "ואני מאוד אשמח אם אמילי תצטרף אליי הפעם," אמרה. "ממש אשמח." הוסיפה. הנהנתי לאישור. "כן, אמא. אני אכיר חברים חדשים, אתנסה בדברים... תזכירי לי מה יש במחנה הזה קלייר?" אמרתי והחטפתי לה. היא מצמצה וכחכחה בגרון. "רכיבה על סוסים." נשמע שהיא גאה בעצמה משום מה. "לימוד שפה חדשה. שחייה באגם. ירייה בחץ וקשת." היא עשתה פרצוף במילים ´חץ וקשת´. "וכמובן הכנה לצבא ולחיים." סיימה ואמא נראתה כשוקלת את ההצעה ברצינות. הנשימה שלי ושל קלייר נעצרה. קלייר עשתה לי בגב סימן של ´לייק.´ ככה שאמא לא ראתה אותו אבל אני הרגשתי. התאפקתי מלחייך. 

"מצטערת, אבל לא." אמא אמרה וחזרה לטלפון כעבור שתי דקות חשיבה. פערתי את הפה וקלייר נראתה כאילו אמא בעטה בה בבטן. "מה?!" צרחתי כל כך חזק עד שקופסת פלסטיק עפה לרצפה. אמא עשתה פרצוף והרימה אותה חזרה לשיש. הלכנו לשם בזמן הזה שדיברנו ואמא סיימה לדבר בטלפון. "מצטערת. זאת התשובה הסופית שלי. את... את תתגעגעי הבייתה." הקול שלה רעד משום מה והיא מצמצה והלכה לנוח, חזרה בחדר שלה. רתחתי במקום מזעם. סוף סוף אני רוצה מחנה וגם קלייר. ואמא לא מרשה לי? אני אראה לה מה זה. קלייר השפילה את הראש והעיניים שלה נצצו. "מצטערת." אמרנו שתינו בו זמנית וחייכנו חיוך עצוב. שתקנו כאילו מישהו מת עכשיו. טוב, רעיון המחנה מת ושוב יהיה לי משעמם בקיץ. נאנחתי בקול. קלייר שמה לי יד על הכתף וחייכה לעודד אותי. "אני אשכנע אותה. אל תדאגי." הבטיחה לי ורצה לאמא שלי שקראה עיתון. נדהמתי. ממתי היא אמיצה כל כך? נשמעו וויכוחים ובכי של אמא שלי מהחדר של ההורים. חייכתי לעצמי וצחקקתי בשקט. בינתיים משום מה חשבתי על המיתולוגייה היוונית, על כל האלים. אני הכי אוהבת את אפרודיטה, (היא מהממת) אתנה, (תסמכו עליה שהממוצע שלה בתעודות היה 100 אם היא הייתה לומדת בבית ספר) פוסידון, (בלעדיו היה לי עוד יותר משעמם בקיץ אם זה אפשרי בכלל) וזאוס. ואולי גם האדס... למרות שממנו העדפתי להתרחק בקריאה. אני אוהבת את כל ´שלושת הגדולים.´ כל כך שקעתי במחשבות מעניינות על האלים עד שלא שמתי לב שקלייר חזרה בחיוך של ניצחון והנפת היד למעלה כמו פסל החירות בניו יורק. בהיתי בה בלי לצפות לכלום. אמא נגררה מאחורייה בעצב. הלב שלי דפק. יכול להיות ש.... "את הולכת למחנה קיץ השנה!" קלייר קראה והסתובבה במקום באושר. "איתי!" הוסיפה בעיניים נוצצות. פערתי את הפה. המוח שלי ניסה לעכל את מה שהיא אמרה. אני הולכת להכיר אנשים חדשים, חוויות חדשות סנטימטר ליד הבית שלי. חייכתי באושר ואני וקלייר רקדנו בכל הבית ריקוד ניצחון וחשבתי על ניקה בזמן שצחקתי. ניקה היא אלת הניצחון הזוטרת. 

אני נשמעת כמו חנונית, נכון? טוב, לא אכפת לי. קלייר ואני הפכנו את הבית לגן שעשועים- רצנו על הספה, על הרצפה ועל הכורסאות והתנדנדנו בערסל ובנדנדה שלי בחוץ. אמא אפילו חזרה לחייך כשראתה אותנו כל כך שמחות כאילו זכינו בלוטו. "טוב...אני מניחה שאת צודקת, אמילי. אולי מחנה באמת יעשה לך טוב." אמרה אמא בקול מהורהר ונכנסה הבייתה במהירות. צחקתי ומחאתי כפיים בטרמפולינה. קלייר צעקה כשהיא ´נגעה´ בשמיים ומיהרה להפסיק לקפוץ. "בואי אליי עם תיק גדול. עכשיו." אמרה בישיבה והנהנתי ומיהרתי לארוז כשקלייר אחריי. בסוף ארזתי תיק ומזוודה למרות שלא הבנתי למה. קלייר הציצה כל הזמן בשעון ואז הלכנו לאוטו של אמא. "איפה הדברים שלך?" שאלתי בהרגשה לא טובה שרק התגברה משום מה כשאמא התניעה. בלעתי רוק. ´אנחנו רק הולכים למחנה רגיל,´ חשבתי. אז למה הייתה לי הרגשה שזה יהיה ההפך הגמור מזה?

הפרק הקודם		הפרק הבא