לנשום

איתך, נשימתי נעתקת.

יופייך משכר אותי, עינייך מושכות אותי וצחוקך מחמם את ליבי שהיה קר למשך כל כך הרבה שנים.

אבל, בלעדייך אני לא רואה סיבה לנשום.

כי אני אוהב אותך. ואין לי שום דרך להסביר את זה.

איתך, העולם מפסיק להסתובב לכמה רגעים.

כי הוא עוצר להביט בך בשמלת הנשף התכולה שלבשת בנשף סיום המלחמה. כמו שהבטתי אני.

אבל, בלעדייך אני גורם לעולם להסתובב מהר יותר.

אין לעולם על מה להסתכל עוד. על מי הוא יסתכל? הוא יסתכל עליי? ברחמים? לא ולא.

איתך, אין בן אדם שלא יכול להפסיק לחייך.

אפילו את מחייכת כל הזמן. גם כשאנחנו מתנשקים את מחייכת. גם אני מחייך. כי אנחנו לא רואים סיבה לא.

אבל, בלעדייך אנשים מחייכים חיוך מזוייף, מאולץ.

כאילו כל רגע שהם לא יחייכו יבוא מישהו ויישסף להם את הגרון. אוי, אני.

כי אני, אנחנו, לא יכולים להסתדר בלעדייך.

אי פעם חשבת איך זה מרגיש לאבד את עצמך, בגלל שמישהו איבד את עצמו? כי אני כבר לא חי ממזמן.

אני לא מת, אבל אין בתוכי שום דבר חי.

כי אני כלום בלעדייך.

כלום.

שום דבר.

עלה יבש נידף ברוח.

עץ כרות וזקן.

נהר יבש ושומם.

איש מת.

כי אני כבר לא יכול לנשום בלעדייך.

כל שאיפה אבן הצער נשארת תקועה בגרוני מחכה לצאת בבכי של סוף היום.

כל רגע ביום הזכרונות ממך עפים במוחי.

הגעגוע אלייך רק גודל וצומח.

ואז העץ מחזיר לענפיו הריקים את העלים.

העץ הכרות גודל וצומח חזרה לגודלו המפואר.

והנהר מתמלא חזרה בדמעותיי.

אבל האיש? הוא לא יחזור לחיות.

גם לא את, קטרה.