כשאגדות נפגשות

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג וריק ריירדן. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

התהפכתי כול הלילה במיטה, סיוטים רדפו אותי. קול צעקה חד נשמע וסופסוף התעוררתי, כול גופי היה מלא זיעה קרה ונשימתי הייתה מואצת. פשטתי מעלי את פיג'מת הפלנל שלבשתי התמונות של הסיוטים המתחלפים עדיין רדפו אותי. השלכתי מעלי את החולצה ודידיתי אל עבר אמבט ציפורים שטייסון העמיד לפני כמה ימים על יד אחד החלונות המשקיפים למצר לונג איילנד ושפכתי את כול תכולתו על פני. הלב שלי דפק במהירות ואוזניי עדיין הדהדו מהצרחה. נשמתי נשימות עמוקות, נרגע. מצמצתי כמה פעמיים מרחיק מעלי את תמונות הסיוט. הבטתי בשעון שהיה תלוי על ידי ברפיון, המתנה הישנה שלי מטייסון שהוא תיקן, השעון הראה שעכשיו השעה היא שתיים לפנות בוקר. החזקתי את ראשי לרגע ואחרי זה דידיתי אל עבר הדלת אבל נעצרתי בדרך אליה כששמעתי דפיקות רכות עליה. שלפתי את אנקולוסמוס ולהב הארד הפיץ אור רך בחדר. חיכיתי רגע ואכן אחרי דקה שוב נשמעה דפיקה, סחררתי את אנקולוסמוס וצעדתי בשקט אל עבר הדלת. הנחתי את ידי על ידית הדלת והעברתי את כובד משקלי קדימה, מוכן להתנגש במי שזה לא יהיה. אחרי רגע שוב הייתה דפיקה והאיש מהצד השני משך את הידית כלפי מטה. עזבתי את הידית ונתנתי לאיש לפתוח, ברגע שנוצר רווח קטן שאגתי ורצתי קדימה מהר, מבלבל ולא נותן לאיש המסתורי יתרון. הדבר הראשון שהרגשתי כשכף רגלי יצאה מהביתן היה המגע של רוח קיצית קרירה בפני. התנגשתי בדמות שמולי כשכתפי הימנית נכנסת בגופה והתחתי אותה לקרקע. בעודי מטושטש שמעתי את הדמות שהייתי מעליה ואומרת "פרסי, אידיוט אחד זאת אני!" הבטתי כלפי מטה וראיתי את שערה הבלונדיני של אנבת' כשגבה מופנה אלי ופניה בתוך האדמה. ירדתי ממנה בזהירות ועזרתי לה לקום, פניה הלבנות היו מלאות דשא ובוץ ונראו קצת כמו צבעי מלחמה. גיחכתי למראה פניה והיא בתגובה זעמה "משהו מצחיק אותך מוח אצה?!" השתתקתי מיד ואמרתי לה "כלום, עזבי. מה קרה שהיית צריכה לדפוק על דלת הביתן שלי בשתיים בלילה?" כל הזעם נמחק מפניה של אנבת' והיא אמרה "כירון צריך אותנו, עכשיו." עצם העובדה שמנהל הפעילויות של המחנה קורא לי בשתיים בלילה הבהירה שהעניין חשוב. החזרתי את אנקולוסמוס לתוך כיס הפיג'מה שלי ושמתי לב שאנבת' גם לובשת פיג'מה עדיין. בעודנו הולכים אל עבר הבניין הראשי שאלתי אותה "מה קרה?" אנבת' הנידה בראשה כלא יודעת "מלקלום העיר אותי לפני עשר דקות ואמר שכירון מבקש שאגיע איתך לביתן הראשי כמה שיותר מהר" הנהנתי ואז היא שאלה "ולמה אתה הייתה ער?" הבטתי במבט משונה אליה והיא הסבירה "לפני שדפקתי על דלת הביתן שמעתי דברים נשברים, מעוניין להסביר?" הצורך לענות לה נחסך ממני כשניקו וויל סולאס הצטרפו אלינו לפתע, ניקו היה הראשון שדיבר "שמעתם שכירון..." אנבת' השלימה אותו "קורא לנו בדחיפות, כן" ניקו הנהן וויל הרהר בקול "למה שהוא יצטרך אותנו בשעה כזאת?" הרהורנו נקטעו בכך שהגענו לדלת הכניסה לבית הראשי, כירון חיכה לנו שם כבר כשעל פרצופו מבט חמור סבר ופיג'מת הלילה שלו בדוגמת סוסים שהייתה מולבשת על פלג גופו העליון בהחלט לא עוררה בנו תחושת רצינות. אחרי כמה מבטים נוזפים כירון פינה לנו את הדרך אל תוך החדר הראשי שם חיכו לנו פייפר וג'ייסון, עיניהם היו חצי פקוחות ומבטם היה עדיין ישנוני. כירון נעל את הדלת ואמר בקול חמור ורציני "שום מילה על מה שעומד לקרות פה הלילה" כמה גיחוכים עלו מניקו וג'ייסון אבל אלה השתתקו מיד לאור מבטו הזועם שהיה נסוך על פניו של כירון. כירון נעץ את מבטו בחלל האוויר ומלמל משהו לא מובן. כעבור רגע ריינה, שלבשה כבר שריון וחרב הייתה בידה נחתה ברכות על הרצפה, כעבור שנייה נחתה גם הייזל שכמו ריינה נחתה ברכות, אחרון נחת פרנק שעוד לא התעורר ונחת בפיסוק איברים על רצפת הבית השלוו בחוזקה. אחרי סבב כוסות תה חזק קצת קוקה קולה ושלוש הסברים הצלחתי להבין את מה שכירון אמר לנו במשך חצי שעה. "אז אתה רוצה לשלוח אותו לבית ספר...לקוסמים... באנגליה?" כירון הנהן בראשו ונראה כאילו ירד לו עשרים קילו מהכתפיים "אתם תהיו תחת הגנה כבדה מאוד וכבר דנתי עם המנהלת שם... תאמינו לי אתם תצטרכו להתאמץ מאוד בשביל לעוף משם" כל החצויים בחדר חייכו מפה לאוזן ואחרי רגע לא איחר לבוא גם הצחוק המתגלגל. אף שניסה כירון לשמור על חזות סמכותית ורצינית הוא לא יכול היה להימנע מלחייך עם כולם, אפילו בעיניו הרעיון נשמע מגוחך לגמרי. ניקו לבסוף היה הראשון לשבור את רצף הצחוק כששאל "איך נגיע לשם? אנחנו צריכים להצטייד במשהו מיוחד?" כירון הפנה את ראשו אל ניקו ואמר בעודו מתעלם משאלתו השנייה "אתם תגיעו לשם בדרך שריינה, הייזל ופרנק הגיעו לכאן... מפתח מעבר".

***

"הארי! נו הארי עצור רגע!" לונה צעקה מאחורי בעודי מדבר עם הרמיוני על המורה החדש שיהיה לנו להתגוננות מפני כוחות האופל עכשיו אחרי שסנייפ... שסנייפ נהרג. הסתובבתי לאחור וראיתי את לונה ונוויל רצים לעברנו כשפניהם סמוקות מההתאמצות של הריצה בעודם סוחבים את המזוודות שלהם. נוויל שלף בידו השמאלית את שרביטו והניף אותו באוויר, המזוודות שלו ושל לונה ריחפו באוויר. לונה הביטה בנוויל בעצבים ושאלה "לא יכולת לעשות את זה קודם?!" נוויל משך בכתפיו ואמר "לא חשבתי על זה. הארי שמעת את החדשות? מגיעים תלמידים חדשים, מאמריקה!". לא הצלחתי להסתיר את הפתעתי ושאלתי "מתי הם מגיעים?" "בארוחת הערב, בדיוק למיונים". שארית הערב עברה במהירות, אבל הטירה כולה תססה לקראת האורחים החדשים. בארוחת הערב קצת לפני תחילת המיונים מצאתי את עצמי בין רון והרמיוני ושאלתי "איך אתם חושבים שהם יהיו?" רון אמר אחרי שעצר לרגע מלבחון את תלמידי השנה הראשונה "אני מקווה שהם לא יהיו כמו דורמשטרג, עוד יש לי צמרמורת מהמבט של החברים של קרום" הרמיוני ענתה בשווין נפש "טוב הם לא יכולים להיות כל כך נוראים, שמעתי שבתי הספר שם הם מהטובים בעולם". נוויל רכן מעבר לשולחן והצטרף לשיחה "למה אתם חושבים שמגונגול הביאה אותם רק עכשיו?" שלושתנו נעצנו בנוויל מבט שואל והוא הסביר "עבר הרבה זמן מאז שהגיעו תלמידים לאמריקה להוגוורטס, אני מתכוון ממש הרבה זמן. סבתא שלי אמרה שהפעם האחרונה שהגיעו לכאן תלמידים מאמריקה הייתה לפני קרוב למתאיים שנה" הרמיוני השיבה לו "אני מניחה שמגונגול רוצה לרומם קצת את הרוח של התלמידים אחרי מה שקרה בשנה שעברה, כל כך הרבה אנשים מתו... הרבה תלמידים לא הגיעו השנה ומשפחות קוסמים שלמות ברחו מאנגליה. היא הייתה צריכה משהו שיגרום לכולם להתלכד סביב הוגוורטס שוב". רון עמד להשיב לה אבל לפני שהוא הספיק הדלתות הגדולות נסגרו ומקונגול עלתה על המקום שבו פעם דמבלדור נאם. היא לבשה את גלימתה הירוקה ומצנפתה השחורה הרגילה הייתה מעוקמת מעט על ראשה ונטתה הצידה. הארי לא יכל שלא להיזכר בדמבלדור שהיה נושא דברים לפני כל ארוחה, אבל בכל זאת ניסה להקשיב לה. "תלמידים, הערב אנחנו מתכנסים כאן לעוד התחלה של שנה מרגשת. אני מקווה בשביל תלמידינו החדשים מן השנה הראשונה ועד השנה השמינית, שזאת תהיה שנה מוצלחת ומלאת השכלה. רבים מתלמידנו, בין אם רצו ובין אם לא, לא יצטרפו אלינו השנה. לכו אני מפצירה בכם, זוהי לא שנה רגילה מהרבה סיבות אבל נסו להפיק ממנה את המיטב. ולחדשות שמחות יותר, הוגוורטס בפעם הראשונה מזה מאות שנים תארח בה תשעה תלמידים מאמריקה. לצערי לאור בעיות תחבורה שונות אני בספק אם הם יצליחו להצטרף אלינו הערב למיונים, אבל שאיש באולם הזה לא יחשוב לרגע שהוא יוכל לכופף את החוקים של בית הספר ולעשות בעיות לאור הגעתם של אורחינו". מבטה ננעץ בי וברון והרמיוני "תודה רבה לכולכם על ההקשבה". פרופסור מקונגול שלפה גליל קלף מגלימתה וקולה הדהד שוב ברחבי האולם "התלמידים הבאים יתבקשו לצעוד קדימה ולחבוש את מצנפת המיון, הבית שאליו תלכו יהיה לביתכם לשאר שהותכם בהוגוורטס. בהתנהגות טובה ובהצלחה בלימודים תוסיפו נקודות לביתכם ובהתנהגות לא ראויה ובעבירה על חוקי בית הספר אתם תגרעו מביתכם. כעת בואו נתחיל במיונים!" במשך כעשרים דקות מקונגול הקריאה מגליל הקלף שאחזה בידה שמות. סה"כ כארבעים ושניים תלמידים חדשים, מתוכם רק שמונה לגריפינדור. לבסוף נגמרו התלמידים, כולם התיישבו בשולחן הבתים שלהם והארוחה התחילה. מאות מנות מסוגים שונים החל מנקניקיות וירקות מאודים ועד ירקות חתוכים שהונחו כך שהם יוצרים את ארבעת הסמלים של הבתים. מבלי לשים לב התחלתי לפתוח בשיחה עם רון על גמר ליגת המדינה בקוודיץ' שיהיה בעוד חודשיים בווילס. רון אמר לפתע "לא נראה לכם שזה קצת מוזר?" הרמיוני הרימה את ראשה מצלחתה שהייתה מלאה בתפוחי אדמה בשמנת ושאלה "מה מוזר?" "שהם כל כך מאחרים, אני יודע שטיסה בדרך של מוגלגים לוקחת כמה ימים מארצות הברית ועד לפה אבל מה עם מפתח מעבר, או התעתקות?" השבתי לו "יש משהו בזה, גם פרופסור מקונגול לא הזכירה את המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל. אתם חושבים שהיא ויתרה על זה?" הרמיוני הנידה בראשה ואמרה "לא, אני רואה את המקום הריק שבו הוא אמור לשבת אז אני מניחה שהוא גם מאחר...". לפתע נשמע ברק והתקרה מעליהם, ששיקפה את מזג האוויר שבחוץ שהיה עד כה רגוע התחילה להוריד עלינו גשם. נשמע ברק נוסף וכול התלמידים התחילו לצרוח, מקונגול ופרופסור פליטיק קמו על רגליהם והניפו את שרביטיהם אל עבר הסערה אבל לפני שהספיקו לטיל אי לחש נשמע קול של נערה שנראה שבקע מהתקרה עצמה "ג'ייסון תרגיע עם הסופה! איבדנו אותם. פרסי, הייזל בסדר?" נשמע קול נוסף, הפעם של נער "כן, קצת ירוקה אבל בסדר". אחרי רגע מתוך התקרה יצאו ארבעה היצורים המוזרים ביותר שראיתי בחיי. אלה היו פגסוסים, הם היו שונים מן הת'סטראלים השחורים והכחושים שדמו כל אחד לשני ופשוט נראו כמו סוסים מרהיבים בשלל צבעים עם כנפיים. הראשון מבין הארבע היה בצבע שחור ועל גבו הרחב רכבו שני אנשים, נער ונערה. הנער היה חסון מאוד ורזה היו לו עיניים ירוקות שהזכירו לי את המעמקים של האגם השחור ושיער שחור. הנערה מאחוריו הייתה עם שיער חום פרוע ומסולסל ועיניים שנראו כאילו היו עשויות זהב טהור שהותך אל תוך אישוניה. הנערה חיבקה את בטנו של הנער ופניה היו ירוקות. מאחורי הפגסוס השחור היו שלושה נוספים שהיו בצבעים לבן, חום ואחד אפילו בצבע ורוד. על הפגסוס הלבן היו שני נערים, אחד בעל שיער בלונדיני וחולצה כתומה. השני היה ממש ילד, בן ארבע עשרה לכול היותר, הילד לבש מעיל שחור מרופט ומכנס דומה. על שני הפגסוסים האחרים היו עוד סה"כ ארבע אנשים, נער אחד ושלוש נערות אחרות. אבל כולם התרכזו בנער האחרון שבקע מהתקרה, הנער היה בלונדיני ועיניו היו כחולות ומחשמלות כמו סערה בלב ים, אבל לא זה הדבר שמשך את צומת לבם של כולם אלא העובדה שהנער עף בכוחות עצמו ללא שרביט כמו גיבור על מן הספרים.     

		הפרק הבא