רשימות || מיכל., סיפור בהמשכים.

שם הסיפור: רשימות.
דירוג הסיפור: R.
תקציר: כריסטין היגינס, חולה במחלה נדירה, ולאחר שהמחלה אובחנה, גרה בבית חולים 10 שנים.
הרופאים שולחים אותה לפנימייה שמנהלת אישה מכרה של הרופא האחראי. ביום העזיבה היא שומעת בטעות קטע משיחה של הרופאים ואמה... ומגלה, שבגיל 17, היא כנראה תמות.
הערה: הסיפור כתוב בזמן הווה. המחלה מומצאת, אם אתם יודעים על משהו דומה, תנו לי קישור לערך בויקי.
[/I]

סוג של פרולוג

דוקטור מרטינס נכנסת לחדרי, ודוחפת שולחן מתגלגל עם מספר בקבוקים ומזרק פרוסים עליו. "תארזי , את יודעת מה עושים במקרים. והתרופות צריכות להיות תמיד עליך," היא מוסיפה בחריפות.
אני מהנהנת במהירות, והיא יוצאת. עיניי מחפשות אחר המזוודה, ומבחינות בה, עומדת ליד הכניסה לחדר. אני הולכת לקחת אותה, ומכניסה את התרופות אליה, פתאום, אני סוגרת את המזוודה, וקמה חזרה למיטה. הכנסתי אותם לתא עמוק בתיק הגב. ובעצם מבינה:אם כולם ידעו שאני חולה בזה, הם ירחמו עליי. ואני לא רוצה שירחמו עליי. חוץ מזה, אין הרבה סיכוים שהמחלה תתקוף פתאום. ובפתאום, אני מתכוונת, המחלה גורמת לגוף לקרוס ברגעים אקראיים לגמרי. אבל המחלה קרתה לי ברגע הכי לא מתאים בפעם הראשונה. גיל ארבע. רגל שבורה, ניסיון לעמוד, התקף. הרגל שלי כמעט התפרקה, והייתי במיטה חודשים. טוב שההורים החכמים שלי לקחו אותי ישר לבית החולים.

אני מכניסה דברים אחרונים לתיק, טלפון, ספרים, כמה בגדים ששכחתי לשים.
אני הולכת למבואה, כמו שאמא ביקשה ממני כשאסיים.אני רואה את אמא פתאום רצה למשרד של דוקטור מרטינס, בלי להבחין בי. אני מביטה למטה, ומבחינה בנעלי הספורט ששמתי בבוקר. בדממה מולחטת, אני עוקבת אחרי אמא. ברגע שהיא נכנסת, אני מתחילה להאזין.

"גברת היגינס, שבי בבקשה, ההודעה הזו, עלולה לצער אותך מאוד. את יכולה לצרוח, לבכו-" מתחילה מרטינס. אמא קוטעת אותה בקול רם:"לעניין, בבקשה. אני רוצה להסיע כבר את כריסטין לפנימייה המקוללת."
"הבת שלך- המחלה שלה- זה המקרה הכי חמור שראינו עד עכשיו. ניסינו למנוע את התאריך כמה שיותר, אבל לאחר בדיקות רבות, התברר לנו שכריסטין שלך- אמורה למות בגיל 17. במקום 15, 17. אנחנו מצטערים, גברת היגינס."

'לא רוצה לשמוע יותר,' אני חושבת, עם דמעות בעיניים, ורצה לשירותים. אני מנגבת את הפנים, מקווה שלא מבחינים בדמעות על פניי.
אני מחכה כחמש דקות במבואה, וקוראת קצת מהספר שלי.
אני מבחינה בהורים שלי, כשכל פניה של אמה רטובות. אבא רק שתק, אבל מבחינים בעצב על פניו. 14. עוד חודש יומהולדת. לחשוב שזה כמעט היומהולדת האחרון. אני מיטיבה את הצמידים על ידיי.
עושה כאילו לא ראיתי ולא שמעתי. "בואי, הולכים," אמא אומרת בקול רועד. אני קמה, מעט רועדת.
ובמכונית, אני פותחת את המחברת שלקחתי איתי. וכותבת כותרת:"משימות עד גיל 17". כמה קלישאתי. ואז מוסיפה גולגולת. כי זה מה שמצפה לי.

מאוד יפה!
הכתיבה שלך מעולה, אבל אני ממליצה לך לא לאלץ את עצמך לכתוב חלקים כלשהם.
אגב, הפרולוג הזה עם הרבה מאוד פרטים. למשל, אני חושבת שהיא אמורה לגלות שהיא אמורה למות בגיל 17 עוד שניים - שלושה פרקים.
אשמח להמשך!

תנקס.
זה די פעם ראשונה שאני כותבת מתח ודרמה וכל זה ><