מחנה הקיץ הראשון || ירדן, למחנה קיץ - שלב ראשון.

שם הפאנפיק: מחנה הקיץ הראשון.
שם הכותב: ירדן.
דירוג: G
שיפ: ג'ן
ז'אנר: פנטזיה.
פאנדום: ווינטר בלו.
ויתור זכויות (לג'יי. קיי. רולינג או סופר/ת אחר/ת, במקרה של פאנדומים אחרים): אשכר ארבליך בריפמן.
תודה לבטא שביטא/ה את הפיק / אישור ביטוא עצמי: אישור ביטוא עצמי.
הפאנפיק:

יצאתי מהמכונית באיטיות, מחזיקה את תיקי בידי הימנית, ובשמאלית, מטריה האמורה להגן עלי מפני הגשם אשר נפל מהשמיים במהירות, ולא הפסיק ליפול, גם כאשר נכנסתי בשער הגדול, מניחה את תיקי בצד ומנופפת לאימי ולוחשת "להתראות."
כמה זה מעצבן כשיורד גשם בקיץ, אני חושבת לעצמי בעודי הולכת אל החדר , שהמפתח אליו ניתן לי כמה דקות קודם. פתחתי את הדלת באיטיות, מסתגלת אל המראה של החדר, העברתי את מבטי בין הארון הגדול, לשולחן הקטן, למיטה הלבנה, נשכבתי על המיטה, מסתכלת על התקרה הגבוהה, כנראה שאני אהיה במקום הזה עוד הרבה זמן. זו הייתה המחשבה האחרונה שעלתה בראשי לפני שנרדמתי על המיטה הנקייה.

"היי, לך," מישהו עמד ליד מיטתי כשהתעוררתי "עוד רגע..." אמרתי בטשטוש, עיני עדיין עצומות, "אבל את תפספסי את הפעילות הראשונה של המחנה." פקחתי את עיני במיידי, הסתכלתי סביב, נזכרתי שאני במחנה קיץ, אבל מי הילדה הזו? הסתכלתי על ילדה בעלת שיער ג'ינג'י מתולתל, ועיניים בצבע דבש, היא לבשה חולצה כחולה, ומכנסיי ג'ינס קצרים. היא הסתכלה עלי במבט ספק שמח, ספק מתרגש, ולא אמרה כלום. לא אהבתי את זה. קמתי מהמיטה והסתכלתי על השעון, רק כדי לא להמשיך להסתכל על הילדה הג'ינג'ית. השעה הייתה שמונה. שמונה בבוקר.
"אממ... היי," התחלתי להגיד כדי לשבור את השקט המביך שסרר בחדר "אני טיילור." הסתכלתי על הג'ינג'ית, מחכה שתגיד את שמה, אך היא רק הסתכלה עלי בחזרה עם חיוך גדול על שפתיה, "ואיך קוראים לך?" שאלתי לבסוף, כאשר הבנתי שאין טעם לחכות.
"קוראים לי קלואי," היא אמרה, חיוכה הגדול נשאר על פניה.
"טוב, קלואי," אמרתי, מנסה לשמור על נימת קולי רגועה, "אולי נלך לפעילות הראשונה של המחנה שדיברת עליה."
"אוקיי," אמרה קלואי בשמחה והנהנה בראשה כמאשרת שזוהי תוכנית טובה, התחלתי ללכת לעבר הדלת, מסתכלת לפעמים לאחור, לבדוק אם קלואי נמצאת שם.
כעבור עוד כמה דקות הליכה, היעד התגלה להם, שורה של ילדים התייצבה שם, מול איש זועם בעל שיער חום ועיניים, אשר נראו אדומות בשמש. הסתכלתי על קלואי אשר הצטרפה לשורת הילדים, עשיתי כמוהה, ונעמדתי ליד ילדה נמוכה, בעלת שיער שחור קצר ועיניים ירוקות, ושניה אחר כך, האיש אשר עמד מלפני, החל לדבר,
"שלום, מחנאים!" הוא התחיל, "מישהו יודע למה הוא פה?" שורה של מילמולים הגיעה מן הילדים האחרים,
"כדי להינות?" שאלתי את האיש, מקווה שתשובתי נכונה, הרי לפני חמישה ימים, אימי אמרה לי זאת, שהגעתי למחנה, אך ורק כדי להנות. כל הילדים השתתקו בבת אחת.
"מה אמרת?" שאל האיש והתקרב אלי עד כדי אי נוחות,
"להנות, אדוני," אמרתי, האיש נראה מזועזע,
"כדי לנצח." הוא תיקן אותי, והשאיר את הדהוד צעקתו מצלצל באוזני. הוא חזר כמה צעדים אחורה, והפעם הוא דיבר אל שורת הילדים כולה, "למה אתם כאן?" הוא שאל, הפעם התשובה הייתה ברורה לכולם,
"כדי לנצח."

לאחר יום של עבודה, הייתי יותר משמחה לחזור לחדר הקטן, היה לי קשה להודות, כי אני מעדיפה את הבילוי עם קלואי על פני הבילוי עם האיש הכועס, אשר עוד לא ידעתי את שמו, גם לאחר חמש שעות של פעילות גופנית, כשצעקותיו נשמעות למרחקים. הדבר הראשון שעשיתי מאז כניסתי לחדר היה להישכב על מיטתי ולעצום את עיני, הדבר הראשון שעלה בדעתי כאשר אימי אמרה את צירוף המילים "מחנה קיץ", היה פחות שינה, ואין דבר שאני שאנת יותר מלקום מוקדם, וזו המהות במחנה קיץ, לקום מוקדם, ולהתאמץ.
הסתכלתי על השעון אשר עמד בשקט ליד מיטתי, השעה הייתה שתיים בלבד, אך הרגשתי כאילו עבדתי יום שלם.

התעוררתי. לפי החושך שסרר בחוץ הבנתי שזו שעת לילה מאוחרת, הסתכלתי על המיטה שלידי, כל מה שראיתי היו שמיכות, שמיכות רגילות, חמות, ו... זזות? ראיתי רשרוש מתחת לשמיכות, זה היה דבר קטן מכדי שזו תהיה קלואי, קלואי לא הייתה שם. באותו הרגע עלו בראשי מחשבות רבות, איפה קלואי? מי נמצא מתחת לשמיכות?
למזלי, מצאתי תשובה לפי שהספקתי לקום ממיטתי כדי לברר את הנושא, משהו שנראה כמו פרפר יצא מבעד לשמיכות, התאמצתי לראות מיהו היצור , אך לא ידעתי אם התשובה מפחידה, מרגשת או אם אני שמחה בכלל שגיליתי דבר כזה, זו הייתה קלואי. חיברתי את חלקי הפזאל בראשי; קלואי היא פיה.

צבטתי את עצמי, לא אני לא חולמת, זה לא היה חלום, אך עדין לא הצלחתי לקבל את זה, עקבתי אחריה בעיני, אך לאחר שהיא יצאה מעבר לחלון, היא נעלמה.

השעה הייתה חמש לפנות בוקר, עמדתי מול החלון, אני לא יודעת אם כדאי לקרוא לזה "מחכה לחברתי", אני בהחלט מחכה, אבל לא לחברה, אני מחכה כדי לקבל תשובות. עוד לא עיכלתי את האירוע שהתרחש באמצע הלילה, אבל בדבר אחד הייתי בטוחה- זה לא היה חלום.
לאחר כמה דקות של המתנה, היא הגיעה, קלואי הגיעה, אך הפעם היא הייתה קטנטנה, בעלת כנפיים זהובות, כאשר היא ראתה אותי עומדת שם, היא פערה את פיה בתדהמה, היא ניסתה להתרחק מהחלון, אך ללא תועלת, תפסתי אותה בכנפה ומשכתי אותה אל כיווני, בעודה מנסה להימלט ללא כל הצלחה.
"יש לך הרבה לספר לי." זה היה המשפט היחידי שעלה בראשי באותו הרגע. וזה היה נכון, יש לה הרבה לספר לי.
היא החלה לספר, על ארץ קסומה, ועל ילדי פיות וגמדים ועוד דברים קסומים. בלעתי את מילותיה בשקיקה, והקשבתי לכל מילה ומילה.
"... אבל לא יכולתי לספר לך בגלל זה." היא סיימה את דבריה. סרר שקט לשניה,
"אז כל מה שעשית עד עכשיו," התחלתי להגיד לבסוף,
"היה סתם תרמית." היא סיימה את דברי בעצב.
הייתי המומה, כמעט ולא האמנתי, היא חזרה לצורתה האנושית.
"אני לא אגלה." אמרתי. עיניה נפתחו בשמחה, והיא רצה וחיבקה אותי, לאחר שניה היא עזבה אותי.
"תודה, טיילור." היא חייכה. לא אותו חיוך שהיא חייכה בתחילת המחנה, חיוך אמיתי.
"אבל," אמרתי והתחלתי לחייך, "יש לי תנאי."

"הפצצה!" התחלנו לרוץ, חיוכים על פנינו, כל ילד וילד במחנה התייצב למשימה, מלחמת מים. הדשא החל לספוג את בלוני המים,בזה אחר זה, אבל בלוני המים לא הפסיקו ליפול, הם נפלו ונפלו, על כל ילד וילד, על כל עשב אשר גדל באותו המקום, אך צעקה אחת הפסיקה את הכל.
"די!" זה היה האיש הזעום, "במחנה שלי,אתם לא תתנהגו ככה! תחזירו את בלוני המים, את רובי המים , ואת הכל למקום שממנו הם באו!" אף אחד לא הזיז עפעף, לרגע היה שקט, אף אחד לא צייץ, כולם עמדו במקומותיהם, עדין מחזיקים את בלוני המים, עד ש- ספלאש! נשמע הקול של בלון מים בודד שפילס את דרכו אל האיש הזעום אשר עדין עמד במקומו, הוא נפל. וכל העיניים הופנו אל מקור הבלון- קלואי. שקט. כולם עמדו במקומם, ולא זזו, ולאחר מכן, כל ילד וילד אשר עמד שם, רץ לכיוון קלואי, זו הייתה ערמה גדולה של ילדים, שמודים לקלואי, שמחבקים אותה, שתופחים לה על השכם. אבל מה שאני רואה, אלו החיוכים, חיוכים שהתנוססו על פניהם של כל אחד ואחד מהילדים הללו, וזה, מה שחשוב מבחינתי, ההנאה

אח, ווינטר בלו. איזו נוסטלגיה. ילדת פיות קטנה במחנה קיץ... יואו, אני לא יכולה להגיד כמה שאני שמחה שבחרת בזה כפאנדום... בכול מקרה, לפיק עצמו.
האמת, יכול להיות יותר טוב. היה חסר פירוט, היה חסר הסבר, היה חסר תיאור של הנוף, הפעילות והילדים. היה יכול להיות יותר טוב, אני לא אשקר, אבל גם מה שיש לא רע בכלל. אהבתי את זה שלא הגיבורה היא ילדת הפיות אלא חברה שלה, אהבתי את מלחמת המים, אהבתי את הגישה של "לא באתם לפה ליהנות!" שנראתה נורא מבדחת נוכח הנסיבות. אני אוהבת את סגנון הכתיבה הקליל שלך ונהניתי לקרוא אותו אבל אני חושבת שלהבא כדאי לך לנסות להאריך ולהעמיק. אני יודעת שלפעמים זה מרגיש מאולץ ולא בנוח אבל את לא צריכה להוסיף עלילה ממשית, לא צריך להוסיף תיאורים מוגזמים, רק קטעי הסבר קצרים, או אפילו השערות, למה האיש כול כך חמוץ וקשוח? מי בדיוק התחיל את מלחמת המים? עוד מישהי ישנה אתן או רק טיילור וקלואי? איך טיילור הגיעה למחנה מלכתחילה?
יש עוד הרבה מה לפרט, אבל האמת שנורא אהבתי את הקטע. אהבתי את הפשטות, אהבתי את זה שבקטעים שלך לא מצילים את העולם או מוצאים אהבה אלא בסך הכול קטע מחיים די שגרתיים.
אוה, ואהבת את "כמה זה מעצבן כשיורד גשם בקיץ". זה כול כך חוויה שלי מהמחנה עד שאני שואלת את עצמי אם קראת את המחשבות שלי, את בטוחה שלא עשית את זה במקרה?;)

פיק מעולה! נהנתי מאוד לקרוא אותו והרעיון שלך ממש טוב, אהבתי איך שהסיפור בנוי, איך שהעלילה זורמת למרות מעברי השעות.
חוץ מזה שנהנתי מאוד מהעלילה, המבנה הויזואלי קצת מפריע לי- ריבוי פסיקים ואין מספיק רווחים בין רעיון לרעיון (רווחים של אנטר).
אבל הרעיון לדעתי בוצע בצורה ממש טובה ואהבתי מאוד (:

תודה :)
לא פירטתי הרבה בפיק הזה בגלל שלדעתי, אם הייתי מפרטת במה שלא פירטתי, זה לא היה עוזר לסיפור. אני כתבתי רק מה שלדעתי הקוראים היו צריכים לדעת על הסיפור, למשל, לא תיארתי את המראה של טיילור, כי לדעתי זה לא היה עוזר, גם לא אמרתי את השם של האיש הזועם.
תודה על ההערות, אני אקשיב להם ואנסה לשפר בפיקים הבאים שלי :)

תודה רבה :)
היו אמורים להיות בפיק יותר אנטר, אבל משום מה הם נמחקו כשפרסמתי אותו, אני אתקן.

פאנפיק נהדר, באמת תהיתי תמיד (כשהייתי בתקופת האובססיה שלי לווינטר בלו- והיא הייתה די ארוכה) מה עושות ילדות פיות במחנה קיץ או בפנימייה, כשהן בחדר עם ילדות רגילות.
כמו איילת, גם אני אהבתי מאוד את נקודת המבט: תמיד נראה טריוויאלי לכתוב את הסיפור מהזווית של מי שיש לו יותר לספר- במקרה הזה, ילדת הפיות שחיה בעוד עולם שלם במהלך הלילה- אבל דווקא התהייה פה הייתה נהדרת ותרמה לפיק. במיוחד אהבתי את האינטואיציות של טיילור, שידעה מיד שמשהו לא בסדר עם הג'ינג'ית, אבל הייתה נחמדה וחברותית מספיק כדי לסלוח לה כשהיא גילתה את האמת.
העלילה הייתה קלילה וחמודה, מאוד אהבתי את המרד של הילדים באיש החמוץ (שעיצבן אותי מאוד, דרך אגב. מה זאת אומרת ללכת למחנה לא בשביל ליהנות??). אני מסכימה עם איילת, היה אפשר להעמיק יותר בנושא הזה. תיאורי המקום והנוף היו נהדרים, לעומת זאת.

הפריע לי גם, שוב, הפיסוק והחלוקה של המשפטים. השימוש הרב שלך בפסיקים קצת מוגזם לדעתי, והוא מפריע לקריאה הרצופה ולהנאה מהפאנפיק. למשל, את הפסקה הראשונה פיסקת ככה:
יצאתי מהמכונית באיטיות, מחזיקה את תיקי בידי הימנית, ובשמאלית, מטריה האמורה להגן עלי מפני הגשם אשר נפל מהשמיים במהירות, ולא הפסיק ליפול, גם כאשר נכנסתי בשער הגדול, מניחה את תיקי בצד ומנופפת לאימי ולוחשת "להתראות."
כמה זה מעצבן כשיורד גשם בקיץ, אני חושבת לעצמי בעודי הולכת אל החדר , שהמפתח אליו ניתן לי כמה דקות קודם. פתחתי את הדלת באיטיות, מסתגלת אל המראה של החדר, העברתי את מבטי בין הארון הגדול, לשולחן הקטן, למיטה הלבנה, נשכבתי על המיטה, מסתכלת על התקרה הגבוהה, כנראה שאני אהיה במקום הזה עוד הרבה זמן. זו הייתה המחשבה האחרונה שעלתה בראשי לפני שנרדמתי על המיטה הנקייה.
אני הייתי מפסקת אותה ככה:
יצאתי מהמכונית באיטיות, מחזיקה את תיקי בידי הימנית, ובשמאלית- מטריה האמורה להגן עלי מפני הגשם אשר נפל מהשמיים במהירות. הוא לא הפסיק ליפול גם כאשר נכנסתי בשער הגדול, מניחה את תיקי בצד ומנופפת לאימי ולוחשת "להתראות."
כמה זה מעצבן כשיורד גשם בקיץ, אני חושבת לעצמי בעודי הולכת אל החדר, שהמפתח אליו ניתן לי כמה דקות קודם. פתחתי את הדלת באיטיות, מסתגלת אל המראה של החדר. העברתי את מבטי מהארון הגדול לשולחן הקטן, למיטה הלבנה. נשכבתי על המיטה, מסתכלת על התקרה הגבוהה. כנראה שאני אהיה במקום הזה עוד הרבה זמן. זו הייתה המחשבה האחרונה שעלתה בראשי לפני שנרדמתי על המיטה הנקייה.

אוצר המילים שלך רחב ואת כותבת בשפה גבוהה מאוד- קבלי ח"ח על זה. בנושא הפיסוק יש עוד עבודה, אבל זה לא משהו שאי אפשר לסדר. את בהחלט משתפרת מפאנפיק לפאנפיק, המשיכי כך :)

תודה רבה :)
הפיסוק שלי הוא בעיה בשבילי, ואני עוברת עליו הרבה פעמים, תודה על ההערה :)