אדית || עמית

קטע די ארוך (או סיפור די קצר, תלוי איך מסתכלים על זה) שכתבתי לשיעור ספרות השנה, מי שאוהב מוסיקה צרפתית ובפרט את אדית פיאף יוכל להתחבר לזה יותר מאשר מי שלא מכיר, מבוסס על דברים שקרו לי (שני הקטעים הראשונים, בואו נגיד ככה). יצא לי נורא ארוך, בוורד זה הרבה יותר קצר. מקווה שתאהבו ^^"
---

כשהייתה עלמה בת אחת עשרה, הסטודיו שבו היא רקדה הזמין את התלמידים להצגה של תיאטרון באר שבע, לצפות בהצגה על חייה של הזמרת האגדית, אדית פיאף.
עלמה הלכה עם אימה. היא התלבשה נורא יפה באותו ערב, היה לה חשוב להראות את הכבוד שרחשה לזמרת. כשהייתה בת שבע ראתה את הסרט על חייה עם בני משפחתה, ומאז היא לא יצאה ממוחה הצעיר.
כשהגיעו לאולם, עברה בגבה של עלמה צמרמורת של התרגשות. היא הרגישה ממש בוגרת, שווה לכל האנשים המבוגרים באולם, למרות שבתוך תוכה ידעה שהיא בסך הכל ילדה שבאה לצפות במה שיצא מהסטודיו שבו היא רוקדת, ולשאוף להגיע לעמד כזה גם.
לרגע היא התמלאה מרדנות. ואם היא לא תגיע למעמד כזה? ואם היא תגדל ותתבגר, תלמד איזה מקצוע משעמם אחר כמו משפטים או רפואה, ותחיה כמו כל אישה רגילה, תשכח מהערכים שלימדו אותה בסטודיו, מו יצירתיות, אומץ, שמחת חיים ופתיחות המחשבה?
היא ואימה עלו במדרגות שבצדי האולם לכיוון השורה האחרונה, שם היה מקומם.
כשהתיישבו והתמקמו בנוחות, עלמה בהתה בבד הארוך והכבד שנתלה מהתקרה מעל הבמה והשתלשל עד הפנסים שעל הרצפה. מישהו אמר במיקרופון שצריך לכבות טלפונים.
היא תהתה איך לעזאזל תראה משהו מהגובה הזה, ואז הבד נחצה לשניים, ושני החצאים זזו כל אחד לצד אחר. הקהל החל למחוא כפיים ופתאום הכל נהיה שחור.
ואז היה אור על הבמה, ושכונה ענייה התפרסה אל מול עיניה. אנשים הלכו, דיברו, מבצעים את תפקידם כעוברי אורח די בסדר, ואז פתאום ראו אותה, במלוא הדרה, ועלמה לא יכלה להתעלם מהדמיון הרב בין השחקנית לזמרת.
השחקנית עמדה בפינת הבמה עם כובע מונח על הרצפה מולה, ושרה שיר צרפתי עממי.
עלמה הוקסמה. פניה הוארו ברגע שהבמה הוארה. פתאום, למרות הקשיים שלה, היא רצתה להיות אדית פיאף.

עלמה כבר בת ארבע עשרה. היא מבינה קצת יותר. לפעמים היא חושבת שהיא מבינה קצת יותר מדי ממה שהיא צריכה. היא עברה דברים בחיים שבני שלושים לא עברו, כך שאולי זה מתבקש.
לפעמים, מרוב שהבינה, חבריה היו מסתכלים עליה במבט תמה. במבט חוקר. כמו זכוכית מגדלת אנושית, כל יום, כל היום.
עלמה שנאה את המבטים האלה. היא הייתה כל כך שונה, והיא כל כך רצתה להיות רגילה. זה דרש ממנה כל כך הרבה כוח נפשי. היא הרגישה כמו אוויר מרוב שברחו ממנה, פוחדים כל כך ממשהו שונה, משהו מוזר.
עלמה הייתה כמו ברווזון מכוער בעדר של ברבורים יפים, ואחידים בצורה בלתי נסבלת. היא צלעה, הלכה לבדה במאסף, מנסה להשיג אותם, אך הסיכוי שלה קלוש.
כל לילה לפני שהייתה הולכת לישון, הייתה אומרת:
"אלוהים, תן לי כוחות, כמו שנתת לאדית."
היא נאחזה בעובדה שגם אדית הייתה ברווזון מכוער. בדיוק כמוה.
הכוחות הלכו והתבקשו יותר ויותר, כשהנער שאהבה הלך עם מישהי אחרת. זה היה טיפשי, כל כך טיפשי, והיא ניסתה להעלים את תחושת האכזבה המרה והייאוש, כשכל חלומותיה ותקוותיה התנפצו לרסיסים. זה היה יותר טיפשי משיעור תרבות ישראל. זה היה פשוט מצב דפוק.
ואז, יום אחד, הוא פנה אליה. ועלמה הייתה כל כך שמחה שהיא כמעט שכחה שיש מישהי שמחכה שהוא ילווה אותה הביתה. והם דיברו. ודיברו. דיברו כל כך הרבה עד שהזמן נעלם והשעונים בכל העולם הפסיקו לתקתק, ופתאום עלמה לא הרגישה כל כך מוזרה ויוצאת דופן.
שבוע לאחר השיחה הזאת, שבה הסתכלה לו בעיניים עשר פעמים, הוא נעלם. לא שמעו ממנ, כאילו בלעה אותו האדמה. לעלמה הייתה תחושה שהיא יודעת איפה הוא נמצא.
כשהלכה לאותו מקום, היא שמעה באוזניות את 'החיים בוורוד', והשיר חיזק אותה כמו ששום איש בעולם לא יצליח. וכשמצאה אותו, היא נתנה לו להאזין, ובפעם הראשונה מאז שהכירה אותו, הוא חייך חיות אמיתי נורא.

כשעלמה הייתה בת שבע עשרה, הוריה התגרשו. גירושים מכוערים נורא, עם יותר מדי ריבים ועורכי דין. הסיבה לגירושין הזכירה לה משום מה את 'דוסון קריק' - אימה שכבה עם הסגן שלה במשך שלושה חודשים, ואביה גילה זאת כשקיבלה הודעה מלוכלכת אותו סגן.
עלמה הרגישה נבגדת. במשך שבועות הסתובבה כמו שבר כלי. הבגרויות היו קשות מדי והל היה קשה מדי פתאום, כאילו מישהו ניפח בתוכה בלון ושכח לפוצץ.
עלמה לא דיברה עם אימה יותר מחודש. היא לא הייתה מסוגלת להביט לה בעיניים. איך, לכל הרוחות, היא שכבה עם הגבר הדוחה ההוא? אבא שלה היה הבן אדם הכי טוב והכי נאה שאימה תכיר, היא הייתה בטוחה בזה. אז מה לעזאזל הניע אותה לעשות זאת?
במשך אותם שבועות הסתובבה עם השאלות האלו במוחה, אך ידעה שלעולם לא תקבל תשובה.
יום אחד, כשהיא ואביה ישבו בסלון וראו משחק כדורסל בטלוויזיה, אביה ראה שהיא בוכה.
פתאום כל הדברים הרעים מחייה עלו: האהבה הראשונה והנכזבת, אותה מריבה נוראית לפני חצי שנה בין הוריה כשאביה גילה את המסרון, האכזבה הטהורה מאימה.
ללא מילים אביה עבר לשבת לידה וחיבק את כתפיה. הוא הושיט יד לעבר מכשיר הנייד שלה, שאליו היו מחוברות אוזניות. הוא טחב אוזנייה אחת אל תוך אוזנה ואוזנייה אחת אל תוך אוזנו, והפעיל את השיר שעצרה קודם.
החיוך שעלה על שפתיה, היה חיוך שלא היה ניתן להסביר במילים, חיוך שהיה מיועד אך ורק לאדית.

עלמה בת עשרים וארבע.
היא ישבה באחד מקרונות הרכבת ושתתה קפה מכוס קלקר. נוסעים עלו וירדו, התחלפו בקצב מסחרר, ורק עלמה נותרה, ישובה על המושב המרופד, לוגמת מכוס הקפה בשלווה.
באוזנייה התנגן השיר שעליו גדלה, שיר שזכרה אותו בעל פה, שיר שלעולם לא תצליח להיגמל ממנו. כל פעם מילא אותה השראה. כל פעם האיר לה את הדרך.
היא לא ידעה לאן היא נוסעת. הנסיעה ברכבת הייתה נחמדה - כל הנוף של הארץ התפרש סביבה בזמן שהיא ישבה ברוגע.
עלמה הסתכלה על הבבואה שלה מהחלון המלוכלך של הקרון ונאנחה. היא לא אהבה את המראה שלה - מן מראה ספרדי כזה, של עיניים חומות ענקיות, שיער כהה וחלק, שפתיים עבות אך צרות. זה היה יותר מדי סתמי.
מישהו עם ריח מוכר נכנס לקרון. היא ידעה מאיפה הריח מוכר לה, והזדקפה במקומה. הקפה כמעט נשפך לה.
כמה זמן לא ראתה אותו. ואיך זה שהוא משתמש עדיין באותו בושם?
הוא התיישב בתא שמולה, כשפניו מופנות אליה. הוא לבש חולצת טריקו זולה ומכנסי ג'ינס משופשפים, אותו מראה שהיה לו אז.
היא הסתכלה עליו בערגה. הוא תמיד היה הדבר הזה שנורא השתוקקה אליו אבל לא הייתה יכולה להשיג. כמו לפגוש את אדית פיאף, לדוגמא.
הוא כנראה הרגיש שמישהו מסתכל עליו, כי המבט הבהיר שלו נחת ישר עליה. היא תיארה לעצמה שזה נראה די משונה; לראות את החברה הכי טובה שלך מחטיבת הביניים והתיכון ברכבת, אחרי שלא התראתם שנים. בעיניה, זה היה הגורל.
הם דיברו. שיחת נימוסין טיפשית. הוא עבר לשבת מולה, והריח הטוב שלו היה חזק כמו אגרוף. הוא בדיוק סיים את השירות שלו בצה"ל ומתכונן לטיול בניו זילנד עם כמה חבר'ה.
היא סיפרה לו על מערכת יחסים כושלת עם איזה יואב מטומטם אחד שהרס לה את החיים למשך שנה, ועל החתונה השנייה של אביה. השיחה התגלגלה. לעלמה סוף סוף הייתה הרגשה, שהכל הולך להיות בסדר.
פתאום הוא שאל, "את עדיין שומעת את אדית פיאף באובססיה?"
היא חייכה חיוך נצחי והסתכלה על החלון. "אני לעולם לא אפסיק."
ולרגע היא נזכרה באותה ילדה בת אחת עשרה, שהייתה מוקסמת מהצגת תיאטרון על חייה של זמרת אחת.

וואו. סיפור מקסים (או קטע אבל אני בוחרת להתייחס אל זה כסיפור). מלבד כמה טעויות הקלדה מטופשות, וכמה פעמים שהשתמשת לדעתי יותר מידי במילים אביה ואימה הכל היה מדהים. הכתיבה זורמת וההרגשה חזקה כל כך שאני לא יכולה להפסיק לקרוא. לא, אני לא מכירה את הזמרת ולא, אני לא מרגישה כמו הדמות, אף פעם לא הרגשתי אבל כן יכולתי להתבר לרגשות שלה, כן, לשנייה, יכולתי להרגיש שאני עלמה- ואנייודעת מה הן אותן חוויות שהיא חוותה. זה היה מדהים- את כותבת באופן מופלא ואני נהנת כל פעם מחדש לקרוא דברים שאת כותבת. תמשיכי לכתוב, אני מבקשת ממך- תמשיכי.

וואו, תודה
יכול להיות שיש בעיות הקלדה מטופשות בגלל העובדה שהעתקתי את זה מדף בשתיים בלילה... לא הייתי הכי עירנית.
אני מאוד ממליצה לך לשמוע אותה, וגם לראות סרט שעשו עליה, 'החיים בוורוד'... מדהים!
תודה על הת"ב, ואל תדאגי, אני אמשיך!! :)