אהבה לא הגיונית || ירדן, לאתגר הדו יומי של פורום הפאנפיקים, י"ד.

אהבה לא הגיונית

שם הפאנפיק: אהבה לא הגיונית.
שם הכותבת: ירדן.
פאנדום: ה"פ.
ז'אנר: רומטיקה \ הומור \ פנטזיה.
שיפ: דראקו \ לונה.
דירוג: pg13 - PG
בטא: אני.
הערות: הסיפור מסופר מנקודת מבטה של לונה.
לונה מאוהבת בדראקו (בסתר) וכועסת על ג'יני.


ישבתי בתא הגדול לבדי, מתופפת על הרצפה בעזרת רגלי וקוראת את המהדורה האחרונה של הירחון, הפקפקן.
"מממ..." זמזתי לעצמי מוזיקת מעליות מרגיעה, וניסיתי להתעלם מהרעש הסבב את הרכבת ככל שאפשר, אפילו הצלחתי לסנן את הדפיקה החזקה על דלת הקרון – המשכתי בקריאה הרצופה, אפילו לא חושבת על להרים את מבטי מהירחון (באמת שהוא היה מעניין).
דלת הקרון נפתחה ונשמעו צעדים חלושים שנבלעו בכול רעשי התלמידים המשחקים ברכבת.
"לונה," אמר קול מוכר. הנחתי את העיתון על ידי, מחפשת את מקור הרעש. ג'יני עמדה בתוך הקרון, מבט מוטרד על פניה.
"כן..." מלמלתי, סוקרת במבטי את ג'יני בעוד היא צופה ב'פקפקן' בעיניין.
"אפשר...?" מיהרתי לפנות את ערמת הירחונים אשר תפסה את כל המושב שממולי.
"הו, כן, סליחה," מילמלתי במבוכה. היא גיכחה.
"זה בסדר." היא התקדמה אל עבר המושב והתיישבה בו. "לא היית חייבת להסכים, ובכל זאת צריך לשאול לפני שעושים משהו." משהו בדבריה נשמע בוגר ורציני יותר משהיה. זעתי באי נוחות במקומי.
"אבל את עדין החברה הכי טובה שלי..." אמרתי. היא הסתכלה עלי וחייכה. "והיחידה," הוספתי בשקט לאחר מכן, למזלי היא לא שמעה זאת, אך עדין – באותו הרגע נמלאתי תחושות זעם, כל חברי שכבתי שנאו אותי ולעגו לי בזמנם הפנוי – ג'יני, היא הייתה החברה היחידה שלי. היחידה שלא צחקה עלי, היחידה שהתייחסה אלי כאדם, ולא כאל חמור אשר כלוא בכלוב.
"משהו מהעגלה, חמודות?" דלת התא נפתחה בשנית ואישה עם עגלה מלאת כל טוב נכנסה אל התא.
"לא תודה," מלמלתי. הסתכלתי על ג'יני בכדי לבדוק אם היא רוצה דבר מה, אך היא נענעה את ראשה לשלילה.
"בסדר," אמרה האישה. היא יצאה מהתא והמשיכה להתקדם ברכבת. דלת התא עוד לא נסגרה מעצמה כפי שעושה תמיד, אלא יד גדולה ובהירה בלמה את היסגרותה. ילד בלונדיני נכנס אל התא, איתו עוד שני נערים גבוהים ומנופחים, הם נראו כאילו יכלו לשבור לבנה בשתי ידיהם בלבד. דראקו מאלפוי, וינסנט קראב וגרגורי גויל.
"מג'נונה ואדמונית," אמר הבלונדיני בקול מלא לגלוג. ניסיתי להישאר רגועה. לא אכפת לי מה הוא חושב.
"כן," אמרתי. "אלו אנחנו." הוא נראה מופתע. כאילו מישהו הכניס לו אגרוף בבטן.
"כן..." הוא מילמל בשקט. "אכפת לכן אם נצטרף?"
"מאוד. אשמח אם תוותרו על אפשרות זו," אמרתי והבטתי בו במבט מתנשא. פניו האדימו. הוא הסתכל על חבריו והחווה אל כיוון דלת התא. שלושתם יצאו ממנו במהירות.
"איך...?" שאלה ג'יני שניה לאחר שעזבו.
"יש אנשים בעלי כשרון לדברים כאלה," עניתי לה, "במקרה של מאלפוי לא צריך יותר מדי."
"אבל משהו קורה," היא אמרה, מחייכת ומרימה גבה. לצערי יכולתי לקרוא את פניה.
"ממש לא," אמרתי, "הוא לא."
"איך את יודעת? ראית איך הוא האדים."
"מכעס."
"הוא מאוהב." עכשיו האדמתי גם אני. ניסיתי להסתיר את פני באחד מהירחונים של הפקפקן אשר היו ערומים אחד על השני במושב שלידי.
"הוא... אבל... אני..." ניסיתי לצאת מהמצב, אך מבטה של ג'יני רק עקב אחרי, וחיוכה נפרש על כל פניה, מה שגרם לפני רק להאדים עוד יותר.
"אז זה הדדי, אני מבינה," היא אמרה.
"לא! זה פשוט ש... הוא... אני לא מאוהבת בו! הוא מעצבן ו... ואני שונאת אותו," אמרתי בספק כעס ספק בלבול. לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיו, ולא ידעתי אם מה שאני מרגישה הוא הדבר הנכון.
"אני יודעת שזה קשה, אבל כנראה כשמאוהבים במאלפוי..."
"לא! די!" צעקתי. יצאתי מהתא בכעס והתחלתי להתקדם במסדרונות הרכבת.
~.~.~
ת"ב?

סוף סוף פאנפיק טוב על לונה ודראקו!
שני המושלמים שלי ביחד... אחד השיפים האהובים עליי.
טוב, איפה הייתי?
אה, כן.
פאנפיק מאוד יפה, כתוב בשפה גבוהה שמתאימה ללונה.
היית יכולה לפרט יותר לדעתי, כמו איך שלונה רואה את דראקו ("הוא גבה הרבה בחופש, והעיניים שלו היו נוצצות."), או את ג'יני...
הבנת את הנקודה.
בכל זאת, מאוד יפה בעיני, כל הכבוד ^^

תודה ^^
אני חושבת שתיאורים של הדמויות המוכרות הללו אינם נחוצים, מכיוון שכולנו מכירים אותם מכבר.

אוקיי, וואו.
קודם כל, אני חייבת לומר- תסתכלי על הפאנפיק הזה, ותסתכלי על אחד האלו מתחילת הקיץ. לי זו לא נראית אותה ירדן שהייתה כותבת פסקה וחצי, ולך?
התקדמות מ-ט-ו-ר-פ-ת בפרק זמן קצר כל כך, כל הכבוד!!!
דבר מסויים ששמתי לב אליו הוא ששילבת בתחילת הקטע סוגריים. עכשיו, תני לי לומר את דעתי בעניין.
לדעתי סוגריים הם אחד מסימני הפיסוק (הם, סימני קריאה ושלוש נקודות) שצריך נורא נורא להיזהר איתם, ולהשתמש רק כשהם מוסיפים ייחוד ועניין משמעותי לטקסט.
וזה לחלוטין קרה פה.
מדהים. כל הכבוד!
אני חייבת לומר שעיקמתי קצת את האף כשלונה התחילה לתאר את הכעס שלה, ואז נזכרתי שהמשימה הייתה לגרום לה להתמודד עם תכונה לא קאנונית. שאפו ענק!
היו כמה טעויות טכניות, כמובן, אף אחד הרי לא מושלם. אפרט לך אותן בתגובה נפרדת (או בפרטי) אם תרצי.
כיף לקרוא דברים שלך :)

תודה רבה ((:
ממש אשמח אם תפרטי בהודעה פרטית (: