זה יה עוד יום גשום.
הגשם היכה בחוזקה על אדן החלון של הבית הנטוש שנמצא במד שמאל של הרחוב, כאילו מנסה להוכיח לשאר הדיירים הגרים צמוד אל הבית שיש שם מישהו.
בינתיים, איש יצא מן מסך הגשם. הוא לא היה שם קודם לכן, זה בטוח. הוא היה נראה נורמלי לחלוטין אלמלא העובדה שיצא משום מקום. בידו הייתה חבילה וראשו היה מוסתר מאחורי כובע גדול. החבילה הייתה חבילת נייר - והנייר הדק החל להתפורר תחת מגע הגשם. הוא חייב למהר.
לבסוף הוא הגיע אך דלת הבית הנטוש, והחבילה בידו. הוא לא דפק - פשוט נכנס פנימה. המראה שהמתין לו בנים היה בלתי נסבל עבורו.
על הספה ישב בנינוחות אדם זקן, עם שיער לבן ועיניים גדולות וחכמות, כאילו הוא יכול בשניות מספר להבין אן תולדות חייו של האדם עם הכובע. לידו ישבה נערה צעירה, כמעט ילדה. היה לה שיער חום וארוך, עור בהיר ועיניים תקיפות, כאילו היא מזהירה את האיש עם הכובע שלא ייגע באדם הזקן.
"החבילה שלך, אדוני." אמר האיש עם הכובע ביראת כבוד. הוא הושיט לזקן את החבילה המתפוררת. הזקן פנה אל הנערה.
"קחי אותו. שטפי אותו ונקי אותו.עשי כל דבר כדי שיחזור לעבוד. הוא יכול להציל את כולנו, ולמנוע את המלחמה הנוראית הזו." הנערה הנהנה, והרימה את החבילה בידיים רועדות.
הזקן פנה אל האיש עם המגבעת. "טוב עשית, אלדרן. עכשיו, תוכל ללכץ למצוא אותם - נהיה חייבים להתנגד."
"מיריאנור?" שאל קולה הרועד של הנערה. "יש פה רק... רק צעצועים."
היא נכנסה לחדר, והחבילה הפתוחה בידה. הזקן החוויר. הוא הביט בעיניות של האיש במגבעת, שנראה המון לא פחות ממנו. הוא לא קלט בחטף העין את הסכין ששלף האיש הצעיר. הוא שם לב אליה רק כאשר הרגיש אותה כנגד בשרו. הנערה התעשטה. היא קפצה מעל השולחן הגדול שהיה מונח בנרכז החדר בתנועה לא אנושית, ושלחה את ידה לכיוון האיש. "תן. לי. אותה." היא סיננה. האיש ידע שהוא לא יצלח לנצח אותה בקרב, אז רק חייך.
"אפילו אני לא יודע איפה היא. אבל אני יכול לתת לך את התענוג של להרוג אותי."